מה שנתן לו את כינויו כבר לא ממש היה עוגב, זה היה עוגב. נותרו
שם מיתר או שניים אשר צבטו בלב ההיסטוריה והנוצות הרבות
הפזורות בצדדים נצרו את זכר השתיקה רבת השנים השוררת במקום
ההוא, הקפוא, החלול.
נצרים, ענפים ופיסות עלים יבשים היו בלולים בערבוביה אחת של
תוהו, יחד עם הניירות, הקורים הקרועים, שאריות של פריטים בלתי
מזוהים ואבק. הרבה אבק שחור. ועליו עוד שכבה של אבק ופיח ועוד
אחת, עד שנדמה כי מאז ומעולם הייתה כאן צחנה זו.  מקום שכוח
זה, אשר יד אחת של סדר לא עשתה כאן משהו טוב, מקום זה היה ביתו
השני של נח הנמוך. וגם הראשון.  
ולא שנמוך היה, להיפך גבוה הרבה היה, אלא שבלשון חכמי אשכנז
הבקיאים בתלמוד כינוהו. שקוראים היו בלשון "סגי נהור", כלומר
'מרבה לראות' במקום שראוי היה לומר חשוך ראייה. ונח, כיוון
שדבקו בו כינויים של תלמידי חכמים בעלי אוריין, היה מפטיר
בחיוך ובהפטרת היד לאחור, כמשתתף בשמחתם של הילדים. "נח הנמוך,
נו שוין", שהרי כגבוה כן נמוך. 'העיקר היא כוונת הלב' היה לוטף
ללחיי הזאטוטים המבועתים בשעה שבאו לראותו בסמרטוטיו.
איש לא ההין להיכנס ל'ביתו', זה פשיטא. אולם איש לא ההין אפילו
לעמוד שם 'פחות מכשיעור'. היו שלחשו שישנם דברים שלא כדאי
אפילו לבדוק והיו שסתם הוליכו שולל. את האמת איש לא יידע, וקל
וחומר שלא ידע אז. דבר אחד כן ידעו. ש"בית העוגב" הלא הוא ביתו
של "נח הנמוך" הוא לא מקום שיש לראותו מבפנים.
גלמוד היה, ולו בן אחד אשר - כך אמרה השמועה - איש פוליטיקה
חשוב הוא בבוסטון שבאמריקא. וכי מה לו לבן כפר להידרדר עד
לבוסטון ועוד לבית חוקם של הבוסטונים? זאת ידע רק אחד מן
החבורה, ושאלתיאל הגיבן שמו (ואל תתמה על כי כינוי יש לכל שם,
שהרי כך הוא מנהג הדורות עוד מגליציה ומבילרוס, שבכדי לא
להיכנע לערלי הלב והגוף היו נוהגים לכנות בכינויי חיבה את אנשי
המקום בכדי לייחד דמות לקהילה, וקהילה לדמות. באמת אמרו לא
נקרא איש 'בן המקום' עד ששמו העיד עליו כן). ובאמת גיבן היה,
גיבן כל כך עד שאשתו רייזא שתי פרצופים, על שם הגבשושית שעל
אפה, הייתה רצה אחריו מדי בוקר וערב בכדי להיטיב את מקטרונו
הדהוי מעליו, שתלוי היה לא שם ולא כאן אלא בין לבין.
ואם נדרשנו לשאלתיאל, נאמר רק כי שאלתיאל זה ראש הרכלנים היה,
ומכיוון שאמרו במידה שאדם מודד, מודדים לו. ראוי היה שנספר
אודות בנותיו מה שיודעים כולם. אולם כבר אמרו חכמינו זכרונם
לברכה שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק
לעולם הבא: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים; ולשון הרע
כנגד כולם. לפיכך ננצור לשוננו ואך זאת נאמר כי הוא זה אשר יד
כל בו. וכל שמועה אשר נשמעה, מפיו יצאה. ואמר פעם זונדל הלץ כי
המעשה הידוע בחוצפן עם הרב והבנות, ראוי היה שייאמר על שאלתיאל
הגיבן.  
עיקרם של דברים, אותו שאלתיאל אשר ידע הכל, ידע גם את קורות
מיודעינו נח הנמוך, אלא שמילא פיו מים בדבר. אמרו שמפחדו של
אומלל פוחד זה, שחו כי מקבל כסף מבוסטון, והיו שליחשו כי האמת
היא שאינו יודע דבר מלבד העובדה שבנו של נח בבוסטון שרוי.
ומעשה שהיה כך היה, נחמן, בנו של נח הנמוך, ילד מלא שמחה היה,
ומשאהב את שמחת החיים, היה מביט בעיניו מחלון תלמוד התורה אליו
נשלח מדי בוקר, אל השוק אשר שוקק חיים של שמחה, ומעשים של
שמחה, והרבה מיני דיצה וחדווה משמשים שם בערבוביא של אנשים
וגיל, ורואה בדמיונו את עצמו כחלק מרעות זו; רואה את האווזים
מקפצים לו על ברכיו, את אפרוחי התרנגול חבויים לו בתוך כיסו,
וכיצד ניתן למשוך לגברת זו בשערה, וכך הלאה וכך הלאה בקונדסים
רבים אשר יכיל מוחו הריק. ועל זה כבר אמרו חכמים העין רואה הלב
חומד וכלי המעשה גומרים. הנה כי כך מצא עצמו נחמן דבר יום
ביומו בשוק העירוני מבלי לדעת כיצד, והוא חלק מן הששון והשאון,
מקפץ מכאן לשם, ומהפך בחררה.  
אילו היה נחמן בן תשע או כבן חמש שנים ניתן היה להבין את משובת
הלב, שכן יש מן הילדים אשר אין חשקה נפשם בלימודים וברצועתו של
יוס'ל המלמד ומבכרים המולה על חגור. אולם, נחמן יקירנו היה כבן
י"ג שנים, וכמעט בן מצווה היה, ובמקום להתקין עצמו למצוות
ולמעשים טובים, עדיין היה משוטט ברחובות כשוטה נכרי.
אביו הנבוך אשר גידלו בבית העוגב זה שאין איש מכיר או מביט,
כרחם אב על בן, נתמלא צער רב, עד שנמלך בדעתו לשאת ולתת  ולדבר
דברים של כאב עם העסקן רבי משה הגביר אשר חכמה ותבונה בלבו,
שדבר ידוע הוא בישראל שבעל המאה הוא בעל הדעה. בא לו אצל אולם
התפילה אשר בבית הכנסת, והתקין עצמו לשיחה לאחר התפילה. וכך,
בטרם הספיק שליח הציבור לומר 'הוא יעשה שלום עלינו' קפץ לו אצל
רבי משה הגביר. קרץ לו בעיניו ובאצבעו, שהרי שתיקה יפה בשעת
התפילה, ובא עמו לכלל הבנה שיש דברים בגו. ומכיוון שבין מנחה
לערבית היה הדבר, יצאו אל הגזוזטרה אשר על שמה של האלמנה
מוסקוויטש מארץ ישראל נקראה, ושוחחו. הנהן רבי משה הגבירבראשו
שוב. ושוב. מיטיב את מקטרתו בידו האחת ומורה באצבע אזהרה
לשאלתיאל המרחרח באחרת. באמת אמרו מי שלא ראה את אימת רבי משה
הגביר בשעה שעמד לידו נח הנמוך במקטורן הדהוי שלו, לא ראה אימת
גביר מימיו.
משהכה חיים דוד יוחנן הגבאי אחת ואחת על הבימה, לחצו ידיים
ופנו אל ההיכל, ואין איש יודע עד מה, ועל מה שוחחו.
ימים עברו ונחמן שעודו עסוק במשובו, נקרא מן הדוכנים לא עלינו,
אל לחצר בית הכנסת. וזאת למודעי: בית מיוחד היה ללהם למגידים
אשר זה מקרוב באו לעורר את העם לתשובה ולמעשים טובים, ובבית זה
שהרבה עמל עמלו על כינונו, הושיבו את המגיד למנוחה ולמאכל. 'מה
לי מגיד מה לי רחצה' השתעשע נחמן ברוח הימים שכן בערב פסחים
היה הדבר, ורבה ההמולה בשוק הירקות. ונגרר באי רצון אל הבית
שבקצה החצר. משנכנס בגאוות פוחחים לא ראה איש. ואיש לא קרא
בשמו. רק משנכנס אל פנים החדר הכיר באפלולית הביקתה בדמות, אשר
עיניה הטובות הזמינו את נחמן אל השולחן אשר ישב אצלו המגיד.
דברים רבים נישאו בתוך הביקתה, ואין איש יודע כלום, ואף אביו
של נחמן לא. אך זאת ידעו, משסיימו לשוחח יצא נחמן עם המגיד שלא
היה אלא הרבי שברח לבוסטון מאימת הצבא, ונטל עמו בחורי ישראל
אשר טעמו טעם חטא, ואשר לגיון של אהבת ישראל יצר מהם, והלכו
לדרכם.
נטל מה שנטל, הנהן מה שהנהן ונפרד לשלום.

שנים גררו אחריהם שנים, ודברי ימי הבן והאב ומעשה הרבי מבוסטון
נשכחו מן הלב, שהרי רגילים הבריות בכך; צרות ראשונות משכיחות
את האחרונות. אחת לכמה שנים ובפרט בערבי פסחים שהעמל רב בנקיון
בית הכנסת הגזוזטרות והספרים, נזכר היה חיים דוד יוחנן הגבאי
בנחמן הצעיר, עקר אנחה מלבו, ואמר איי נחמצ'ו נחמנצ'ו איכה
עכשיו נחמנ'צו. והעם שבשדות מפטיר אחריו בעיניים מהנהנות.
בבוקרו של יום אחד, והעיירה כבר אפופה הייתה קורים של זיקנה
ושל עייפות, שכן הצעירים כולם כבר עקרו לערים המודרניים,
והזקנים עצמם לאן יעקרו. נשמע קול שירה עז וגדול מסוף העולם
ועד סופו, אשר העיר את תנומת הבוקר, בקול תרועה רמה. כלי שיר
עם תוף, מחולת המחניים, המולה וגילה רבה אפפו את העיירה כולה,
ואיש משענתו בידו מרוב ימים יצאו החוצה לראות מה ארע זה להם
ביום אביבי מוזר שכזה. תוהים בחוסר שקט מה לשמחה זו עושה כאן?

משקרבו הרחוקים, ניתן היה להבחין בעגלות המלאות בר אשר קרבו אל
הבתים המתפוררים, ורוכבים ישובים ביניהם עם משפחותיהם, ילדים
וילדות משחקים בחציר ובמיני קונדסים שהילדים רגילים בהם, וכולם
יראים ושלמים עם כלי נגינתם בידם, זה במצלתיו וזה בכלי מיתרו,
והם רנים ומרקדים, ומוחאים כף אל כף בשמחה גדולה. משל משיח בא,
ומקדימים הם את פני אליהו באלף ואחת מיני עיזוז שנאמרה בהם
ביאת משיח.
הקיפו את העיירה סוב והקיפוה, העלו חיוך על לחייהם הנפולות של
הזקנים אשר נופפו בידיהם לשלום ולברכה, נסעו ושרו עד שחנו באחת
בחצר בית הכנסת, זה שפעם מגידים רבים מתאכסנים שם. משעמדו
ממסעם, ירדו חמשה עשר-או-יותר הגברים מן הכרכרות העייפות,
ולחצו איש את ידי רעהו באהבה וברגש, וניגשו חיש לקבל את פניהם
של הזקנים והזקנות אשר העלו אבק במטותיהם על האבק של הכרכרות.

משהחלו להכיר במקום חנייתם, יצא זה לדרוש בשלומו של האחד,
והשני מתנה את כאב שיניו ושואל שמא הביאו מיני עשבים מהדרך
הרחוקה שסגולה היא לו, זה בהא וזה בדא, עד שנשמע שאון הבאים
בכל העיירה, ונוספו אלו על אלו, כאילו יום חג היום. ולא ידעו
שבאמת יום חג ממשמש ובא.
נמשך הדבר דקות מספר, עד ששאלתיאל של"ע נגרר על שתי מטות, היסה
את מהומת הקהל הרב ופתח פיו ואמר: רבותיי האורחים! מה לנו כאן
ומי לנו כאן? יציגו נא הבאים את עצמם לפני מקבלי הפנים!
תוך כדי דיבור, יצא מן השורה איש בריא וטוב רואי אשר כל רואיו
הרכינו ראש, המתין בסלחנות של חכמים לשאלתיאל הגיבן, ופתח ואמר
בקול רם וברור: אני נחמן. בנו של רבי נח הנמוך! הכריז והשהה את
דבריו. העוד אבי חי?!
בשעה שיצאו דיבורים אלו מפיו, לא האמינוהו, וחשבו אותו למטורף
או את עצמם לחולמים, ורייזא שתי פרצופים צבטה את עצמה לראות
האמנם כנים הדברים. באותה השעה נזכרו כולם מה ששכחו ומה שזכר
נחמן כל חייו. זכר אביו נח הנמוך ותואר פניו.
התלחשו בני המקום עם עצמם, ולא ידעו חי הוא נח הנמוך או מת,
ולא ששכחה קפצה עליהם, אלא שלא ראו אותו, והוא לא אותם, ואיש
לא שמע אודותיו, מזה שנים ארוכות. בא היה ונחבא אל כליו. אינו
משיח לפי תומו ואף לא מהדהד בקולו. ועכשיו משנזכרו, תמהו על כך
ולא תמהו. תמהו שהרי אנשים אחים נחנו ואיך יקרה זאת במקומנו!
לא תמהו שהרי כאמור, איש לא היה מבאי ביתו וממדברי דברו.

נכלם היה נחמן כשראה מה נהיה לו לאביו אשר עזב בי"ג שנותיו,
ואמר בקול: אם כך הבה ונלך לבדוק. יצא נחמן, יצאה גם אשתו רבקה
עם ילדה על שכמה ועמדה לידו בהליכתו, ואחריהם הלכו במבוכת
עולמים כל בני העיירה, בצוותא עם האורחים דנן, מותירים את
בעלי החיים למאכל ולמנוחה.  

שיר של חן היה לה לעיירה, שיר שרבי זושה הצדיק זכרונו לברכה,
בעת שהיה עורך גלות על עצמו ועל עמו, לימד אותם, ומני אז
המנונה של העיירה כולה היה השיר. והיה השיר הזה שיר בו הובלו
הנערים והנערות לחופה, שיר אותו שוררו החזנים מיד לאחר כל
נדרי, להתעוררות ולרגש, שיר שכל בן המקום זכר ונרעד לשמוע אף
שנים רבות לאחר שעקר מן המקום. כי רק בעת ששון ושמחה או ביום
מועד נשמע השיר הזה.
שיר זה מושר היה עכשיו בקולו הנעים של נחמן מבוסטון אשר בראש
ההולכים לבית העוגב הלך. ואחריו יוסל ורבי משה הגביר ובנציון
המגיד המקומי, וזונדל הלץ עם אשתו החולנית, וכל בני העיירה
כולה עם אורחיהם לראות מה יאמר נחמן, אשר בן רגע הטיל אהבה של
אמת ביניהם. והם מזמזמים בנעימה וברגש, ממש כפי שנהוג היה בעת
השיבה מתפילת תשליך של ראש השנה.
איש לא ענה לו לנחמן בשעה שקרא לו לאביו מחצר בית העוגב, ואף
משסייע בעדו 'מנחם מענדל גיט שעבעס' אשר קולו רם ושמו נגזר
מחמת היותו כרוז של שבת, לא נשמע שום רחש מן הבית העלוב. היו
מן הנשים אשר התייפחו כמו בר מינן היה ביניהם, אבל נחמן
מבוסטון עשה מעשה וניגש אל השער. הוא התכופף למצוא את הפתח
העשוי ברזל ישן, ומשמצא ופתח את הדלת ראה את אביו והוא קודח
קדחת קשה. עלים של ירק ושל לפת היו ליד מיטתו, והוא שקוע
בדפים, משל אין מהומה בעולם.  
מכיון שכבדה עליו שמיעתו לא הרגיש נח הנמוך בכניסתו של בנו, עד
שבא זה ליד מיטתו ואמר בקול, שלום רבי נח הצדיק, אני נחמן בנך!
משראהו ושמע את קולו לא האמינו. שב נחמן ואמר לו, ושוב לא
האמינו כי שכח תארו באשר יצא בלי חתימת זקן. עד שהזכירו את
השיר ההוא אשר לימדו בליל שבת לאחר הסעודה ונתמלא בזכרון.
משכך, נתרגש רבי נח הנמוך התרגשות רבה והניף שתי ידיו לצדדים
וקיבל את בנו אל חיקו ואמר רק "איי נחמן נחמן, זכר אמך לברכה
שהשאירה בן כמותך".
ישב עמו כל אותו היום, וכל אותו הלילה והראהו את אושרו ואת
אשתו הנאה ואת בנו הקטן שנולד לו בשעה טובה, ושח עמו בכל אבן
אשר דרך בו בנתיבו החל מאותם צהרים עם הרבי מבוסטון עת אשר
לקחו עמו אל חיק תלמידיו, אל חיק האהבה.
כמה שמחה שמחו בני העיירה, וכמה שמחה שמח נחמן מבוסטון משבא
ופגש את אביו, אין לכתוב, כי יכלו הדפים. ולא השמחות.  
ורק שאלתיאל הגיבן, מאוכזב היה. שכן חשב כי שמא, שמא, תוציא
עיירה זו איש קטן אשר יהיה לאיש גדול עם כל הפוליטיקיי'ס
באמריקה הגדולה.
ולא ידע ששמחה אחת של אב ובן, גדולה הרבה מפולטיקיי'ס רבים של
אמריקה ושל צרפת גם יחד.