ערמו עלים, קשרו תיבות, ערכו הילולות.
כי חג לנו. חג. יום-יום חג.

נערו הקליפה, פזרו ניחוח, גרפו קרעי עיתונים, טלו איש מטהו
בידו, הבה ונצא המחולה. הבה ונשיקה כוס, נחייך יחדיו. באה עת
דודים!

פרמו סבכי הקורים, הברישו לולאות הבדולח, כי סתם יום בא. על
מאומה רבה, על תומת התמיהה, על עצם היותנו.

לא אישן כי אביט ואשחק ואחייך אליכם ואראה את פלומת העולם כולו
כמונחת על כף ידי ובאצבע צרדה ארפרף עליו בזגוגיות עיניי. כי
יום חג לנו, יום-יום חג!

מדי יום ובכל ליל, אנו צולפים באוחזי המרכבה ומאמצים גו במשא
המסע. יום-יום אנו מעירים את העולם ומניחים אותו לישון בחיקנו.
כך כל יום, כל הזמן.

כותבים, מוחקים ושוב. מחליקים הדפים.
נוטעים תקווה וקוצרים רוח.
מביטים בחלון לעולם שלנו וחותרים להכיל אותו.
חולמים חולמות ויודעים את שברם.

היום הבה נצא יחדיו, אל העצים, אל היער, אל המרחב שמסביב. נכיר
את האנשים שמסביב, נבדוק  איך אנשים אחרים מרפרפים בקצוות
העולם שבידיהם, נביט להם בעיניים, שמא גם יום חג לנו. שמא
יום-יום חג בעולם, ואנו לא ידענו?!

ונטפח בידם על שכמנו ונראה כמה טוב לנו וכמה יפה העולם שאנו
אורחים בו ועד כמה יפים הם העוסקים במלאכת החיים ומה מרהיב
תואר העמל בקרקעית.

אה! הבו מכושים, הבו מעדרים, הבה נצא במחולה, כי יום חג לנו!