אפילו אני,
אפילו אני מפחדת להסתכל לה בעיניים,
מפחדת להביט בראי, לראות פנים חיוורות,
עליהן דמעות שוטפות את האיפור השחור,
חצי שיער נופל ומסתיר מהפנים מעט מהכאב,
כתפיה כפופות וגופה מרושל חושים.

מפחדת להביט בה מהבושה שגם אני,
אפילו אני הלכתי אחרי כולם והחלטתי להשאיר אותה - לבד.
נפש בודדה, חולה, שמכל דחיפה קטנה היא נופלת
ועדיין כולם אטומים, על לבה שריטות עם סימני דם טריים
כי הם דואגים לחדש אותם כל יום מחדש, כל אחד בתורו,
נפש שבורה שהתפרקה והשאירה אצל כל אחד מעט ממנה.

נפש שהפסיקה גם היא להאמין בעצמה
ולרצות להמשיך להיות אותה נפש חלשה,
היא כבר לא יודעת אם היא זו שנועדה לסבול, להיות לבד,
שיחברו אותה בנגיעות קטנות וחום עוטף
ויפרקו אותה בהרפיה ממנה ושתיקה אחת גדולה.

או אולי דווקא מגיע לה טיפה יותר
ולכולם נשבר מלנסות להגיע אליה,
כולם מגיעים כמעט עד הסוף, תולים בה תקוות שווא ומרפים,
כולם דחפו אותה לעמוד בקצה, לימדו אותה כמעט איך לעוף, להמריא

ועזבו, היא שיכורה מכאבים מתנדנדת על הקצה
והיא עומדת ליפול בלי שאף אחד ידחוף אותה,
מספיק לה להיחנק בגרונה מהדמעות שצפות
או מהכאבים שהולכים וגוברים ומתחזקים בכל עצמותיה.

ואני יושבת בצד, מנותקת מהנפש
ורואה אותה נרדמת, והיא חולמת להתעורר בעולם אחר,
לבד.