זה מרגיש לך כמו לרוץ.

אתה רץ, רץ. עוקף את הרוח ואת הציפורים הנודדות מלמעלה, שעונים
עם שעה כפולה נופלים עליך כמו חרא של יונה ואתה מת להשתין.
משיל מעליך כמו חתיכות עור, המאבדות אחיזה עם כל צעד שאתה עושה
בריצה לקראת המטרה. מה המטרה בכלל. חתיכות עור של כתב יד שלא
יחזור לעצמו לעולם, משקאות אלכוהוליים שהקאת אותם מזמן. לעצור.
אתה לא יודע איפה אתה, העיקר להשתין.
מעביר יד דרך המצח למקום של הלכלוכים של העיניים ומוציא איזה
עשרה. מתיישב ליד תמרור, כל הגוף מגרד לך אתה מגרד. נזכר באיזה
שיר עצוב ובועט אותו לשמיים. "לא היום", גם לא מחר.

פעם היית מעשן מוזיקה.

אתה נותן את אישורך לגלגלי העיניים להיעצר על נקודה אחת, והיא
פתאום שם רוקדת עם סיגריה, שלוש פעמים קופצת. אחת שתיים - ואתה
ממשיך לרוץ. מלא כאפות שתמיד רצית לקבל ממנה מקבל ממך. תמיד
הגבות שלה היו מסודרות אבל שערה אחת מעצבנת שהרסה הכל. מוציא
ת'זין שלך ועושה ביד.
מה זה עושה ביד. מזיין את האוויר. הנובלס קופסא רכה נופלת לך
אתה לא מרים. המחשבות בלונדון רחוק רחוק ממך. לא כאן. אתמול.
מחר. שלשום. ביד. ביד. ביד. והנה היא שוב רוקדת עם הווינסטון
לייט המזדיינות שלה, חורף עכשיו, תקני כבר אדום.
אתה גומר ומרגיש להקיא.

מקיא מהבטן מהזין מהכפות רגליים, מקיא.
נשכב.
מילים רצות לך בראש, אתה כבר עצרת. תתפשטי, אני מוציא אותו
לטיול בגרות במתמטיקה, לישון, לקום, פלורסנט.
לא נגמר, לא נגמר, קולות רעשים עד שהכל נגמר.

שקט. הגבות מסודרות, שערה אחת הורסת הכל. לא הורסת כלום.