בבית הנקי של סבתא שלי
מצטבר אבק.
בכל יום שעובר, הרהיטים נשחקים,
הזכוכית המבריקה הכהה של הויטרינה
מציגה צלליות חרסינה עדינות
צורות עמומות של חיים אחרים
דרך שכבה עבה של שומן ולכלוך על השמשה.

השכל החד של סבתא שלי מתפורר
כמו הבית שהיא גרה בו
המוח החריף שלה מתעמעם
נעשה דל  יחד עם הבישולים שלה.

הראיה מתערפלת, הגוף נובל.
הלב הגדול והחם שלה מאיט את הקצב.
היא הולכת לישון מוקדם, אבל לעולם לא באמת ישנה.
"אני אשן בקבר" היא צוחקת,
ואני רק רוצה שזה יקרה מהר
כל עוד היא זוכרת איך קוראים לי.