"עשר ועשרים". מי שלא מסתובב עם שעון, זה מגיע לו. בצדק, אני
אומר לכם. מעניין מה יקרה לו עכשיו. לפי הפרצוף שלו הוא יאחר
לאנשהו. טוב תמיד הוא יכול לשאול עוד מישהו, לקבל חוות דעת
שניה. "סתם, צוחקים איתך. מתי, עכשיו רבע לעשר". זהו? ככה?
אפילו לא אמר לי תודה. טוב, לא הייתי צריך לעזור לו וזהו.
עכשיו עם החיבור הזה וכל השטויות האלה. רק עוד שבוע ואני עף
מהמקום הזה. מעניין מה אמור לצאת מהחיבור הזה, אבל פה כולם כמו
רובוטים מחורבנים, אמרו אז ישר עושים. לא יכול להיות שאני כבר
רעב, שמעו, אני אומר לכם, לפחות האוכל פה טוב, לא שזה דבר
חיובי. אתם מבינים, אני רק מסיים את ארוחת הבוקר וכבר אני
מפנטז על הצהריים. בדרך כלל יש המבורגר וצ'יפס. אם אמא הייתה
יודעת מזה היא היתה לוקחת אותי תיכף ומיד הביתה. "זה לא מזין"
היא תמיד אומרת, ואז מביאה לי איזה תבשיל ירוק מסריח. מה רע
בהמבורגר וצ'יפס? לפי דעתי זה התפתחות אבולוציונית, כמו אצל
הדינוזאורים. טוב מה אני מקשקש. יש לי את החיבור הזה, ועד
שהשגתי פה את המחשב. אז עשיתי "שמש", כמו שהמורה אמרה. באמצע
כתבתי אבא, ואז מהקרניים שלה כותבים מה שזה מזכיר. אסוציאציות.
איך שהסמן ב"וורד" מהבהב, כאילו הוא ממתין. "כן אני ממתין, כמה
זמן זה לוקח?". העיקר זה לכתוב משהו. "אבא שלי היה גבר
לעניין". פתיחה מעניינת הייתי אומר. טוב ניקח את אחת
האסוציאציות. הכתב שלי הוא כתב סתרים אני אומר לכם. אף אחד חוץ
ממני לא מבין אותו. את האמת, גם אני לא מבין אותו תמיד, אבל פה
כתוב אימוץ בבירור. התכוונתי ליום שבו קיבלתי את התעודה, וואי
זה היה מזמן, בכל מקרה, קיבלתי את התעודה הזאת. ציונים לא רעים
בכלל. לאמא לא היה כל כך אכפת. היא עשתה ספונג'ה והייתי צריך
לחכות בחדר מדרגות עד שהיא תסיים. בדיוק אבא חזר מהעבודה, ולפי
הפרצוף שלו, ישר ידעתי שמשהו רע הולך לקרות. אז הוא פתח את
התעודה ותפס אותי בחולצה. יצאנו ככה לרחוב. הייתי סך הכל בכיתה
ג' נראה לי. הוא לא תפס חזק, אבל גם לא היה צריך, לא הייתי
בורח לו. הסתובבנו ברחוב איזה חצי שעה. איזה בושות אני אומר
לכם, בעצם אני לא בטוח למה אני אומר לכם, אבל כמו שאומרים
פוליטיקאים מסריחים, התחלתי ולכן אסיים. לכל מי שעבר ברחוב,
סתם אנשים, הוא שאל אותם אם הם רוצים לאמץ אותי. וואי התחלתי
לבכות, הוא אמר לי שעם תעודה כזו הוא לא צריך אותי. באמת
שהתעודה לא היתה כזו גרועה. רק בספרות נכשלתי, בכל אופן זה לא
המקצוע הכי חשוב. בחשבון, ככה קוראים למתמטיקה של ילדים קטנים,
קיבלתי טוב. טוב, אולי אני מגזים קצת, בכל אופן, מה יותר חשוב
חשבון או ספרות? לא משנה, אז אנחנו הולכים ככה ברחוב. ואני
בוכה, וכולם מסתכלים עלי, איזה בושות, ממש. התחלנו לחזור
לכיוון הבית. הוא אמר לי שאם אני מקבל עוד תעודה גרועה כזו,
הוא ייסע לחוף הים וישאיר אותי שם. עכשיו כשחושבים על זה הוא
לא התכוון לשלוח אותי לאימוץ או משהו כזה. אבל אני הייתי בן
תשע או עשר, מה אני יודע כבר מהחיים שלי. הייתי בטוח שזהו,
שאני גמור, שנלך לים ואני אגור שם עם הבדואים האלה שחיים שם,
ואני אגדל שיער ארוך ואלמד ערבית, ואני לא אתקלח אף פעם
במקלחת, אלא רק בים. בכל אופן חזרנו הביתה ואמא בדיוק סיימה את
הספונג'ה. איך אהבתי את הריח הזה של הבית הנקי. והחלונות
פתוחים, היא תולה את הכריות על החלון שיתאווררו ואז כל הבית
מלא באור. היא בכל מקרה היתה בדיוק עסוקה, ולא רציתי להטריח גם
אותה עם התעודה המסריחה הזו. הלכתי ישר לחדר שלי ורציתי לסגור
את הדלת אבל אז היא שמה את הדיסק הזה שלה, עם המוסיקה ביוונית.
אני יודע שזה לא מגניב או משהו, אבל המוסיקה הזאת ממש היתה
עושה אותי מאושר. אני לא יווני אפילו, ובטח שלא מבין את מה שהם
אומרים, אבל יש שם גיטרה שנשמעת כמו גיטרה עתיקה כזו. מנגנים
עליה כל כך מהר. מה שמביא אותנו לאסוציאציה הבאה, כמו שאומרים
ההורים, אפרופו גיטרה, מה זה אומר אפרופו? אני זוכר שיש מסעדה
כזו במרכז, ליד איפה שהילדים הערסים הולכים עם הסקייט בורד
שלהם. ככה סתם לא הייתי מתקרב אליהם וכל זה. הם יכולים לפוצץ
אותי במכות, אבל כשאתה עובר שם עם ההורים, הם מביטים עליך. אתה
יודע שהם רוצים לפוצץ לך את הצורה, אבל יש לך ביטוח. הם לא
יגעו בך כשההורים שלך לידך. בכל מקרה כבר לא הלכתי לשם שנים
כבר. ובטח סגרו את המסעדה הזו. כל הערסים הקטנים האלה כבר
מאפיה ויש להם נשק אוטומטי והם רוצחים אנשים שלא מביאים להם
כסף. "סיימת?" וואי איך קפצתי עכשיו אני אומר לכם. לפי הקול זו
טלי. היא איזה מטר שמונים נראה לי, והיא בגיל שלי, אבל יש לה
קול כמו של ילדה קטנה. "מה אתה מסתכל עלי ככה, סיימת או לא? יש
עוד אנשים שצריכים לכתוב את החיבור" לא היה לי כוח להגיד לה
משהו. רציתי שהיא תחשוב שאני משוגע. עשיתי שינזל לי ריר, והיא
מסתכלת עלי. "איכס, אתה ממש דפוק אתה יודע?". באמת שאני דפוק,
אין לי מושג למה עשיתי את זה, בכל מקרה זה עבד והיא הלכה משם.
אני אומר לכם, היא בחורה שווה, בטח אין לי שום סיכוי איתה,
ועכשיו אני יכול לשכוח ממנה לגמרי. היא גם דלוקה על שחר, טוב
כל הבנות דלוקות עליו פה. היא צריכה לעשות את העבודה על אמא
שלה שנפצעה בפיגוע. היא לא מתה או משהו, היא סתם שוכבת בבית
חולים וישנה. קוראים למצב הזה צמח. אני תמיד חושב שהאנשים
נהפכים לצמחים במצב הזה, ממש שיוצאים להם עלים מהאוזניים וכל
זה. בינתיים יש לי חצי עמוד, אבל זה חצי עמוד גרוע, כי אני רק
יורד פה על אבא וכל זה, צריך לעדן את זה קצת אז אני אוסיף פה
את הקטע עם הגיטרה. זה יותר עדכני גם. ישבנו בבית ביום הולדת
עם כל הדודות המעצבנות שלי. כל הזמן רק חשבתי מתי כבר הם ילכו
ואני אוכל לראות את הסרט שאמא שלי קנתה לי. צבי הנינג'ה. זה
היה רק לפני איזה שנתיים אני חושב. הצבים האלה ממש היו
מגניבים. לכל הילדים בכיתה היו בובות צבי הנינג'ה ורק לי אמא
לא קנתה. היא אמרה שזה בזבוז. עכשיו כשאני חושב על זה באמת זה
היה בזבוז, כי אחר כך קנו לכולם בובות של אקס מן ואני זוכר
שכשהלכתי לירון, ראיתי את כל הבובות של צבי הנינג'ה יושבות להם
בצד של החדר. הם היו נראות מבואסות לגמרי מהבובות החדשות. אבל
סרט זה רעיון טוב. אני כבר תיכננתי להזמין את כל החברים מהכיתה
ונשב לראות את הסרט הזה. עכשיו כשאני נזכר זה היה סרט ממש טוב,
אבל נראה לי שאם אני אראה אותו היום אז הוא יהיה דפוק כבר, כי
אני בוגר יותר. עכשיו אני צופה בבברלי הילס, שזו סדרה כבר
לחבר'ה יותר בוגרים. אין שם ציורים וכאלה שטויות. וואי איך אני
נסחף. אז אבא לא הספיק להגיע בזמן ליום הולדת, אבל אני יודע
שהוא לא רצה לפגוש את כל הדודות המעצבנות האלו. הוא הגיע בדיוק
כשדודה חווה באה לצאת, אם הוא היה מגיע בחצי שעה יותר מאוחר אז
הוא היה מצליח. ראיתי את זה על הפנים שלו, אבל לאמא הוא אמר
שהיו פקקים. הוא הגיע עם גיטרה קלאסית חומה וחדשה. ושנינו
הלכנו לשבת על הספה ולקחתי את הגיטרה. ישר רציתי לנגן עליה וכל
זה, כלומר לא רציתי ללמוד לנגן אלא רציתי לדעת כבר לנגן. אם יש
לכם גיטרה אז גם אתם מבינים למה אני מתכוון. הוא לקח את הגיטרה
וכיוון אותה ואחר כך הוא אמר לי איך לעשות אקורד די. לא הבנתי
אז מה הוא אומר וכמעט נשברה לי האצבע. אבל בסוף הצלחתי לעשות
את האקורד הזה. הוא לקח לי את הגיטרה וניגן את השיר, בית השמש
העולה. זה שיר ממש פשוט וכל מי שמנגן מכיר אותו, אבל כשאתה לא
מנגן זה נשמע לך ממש מגניב ומסובך. עדיין יש לי את הגיטרה
הזאת. לקחתי אותה איתי לפה ואני כבר יודע איך מנגנים את השיר
הזה ועוד הרבה שירים אחרים, אבל אז כשישבנו על הספה זה היה
משהו מיוחד. עכשיו אחרי המלחמה וכל זה, כבר לא יצא לי לנגן
איתו יותר ולהראות לו שאני יודע לנגן כבר, אולי אני הייתי מלמד
אותו כמה שירים. אני מכיר את המנגינה הזו, מלנגואנה, לקח לי
איזה שש שעות ללמוד את הכל ואחרי זה האצבע שלי היתה כחולה. עד
היום אין לי תחושה באצבע כבר. טוב אפשר לפי דעתי לשלוח את זה
להדפסה כבר. רק שלא תבוא הטלי הזו עם המפקחת וישלחו אותי שוב
לחדר מבודד. לא משנה לי אם אני אקבל בעבודה הזו ציון טוב, זה
אפילו לא בספרות או משהו. סתם שיעור חברה ליום הזיכרון. לי
נדמה לפעמים שכל יום הוא בעצם יום הזיכרון רק בלי הצפירה. אני
לא רוצה לבעס אותכם או משהו, אז לסיום אני ממליץ ללכת לסרט הזה
אייס ונטורה, זה ממש סרט טוב, והוא כבר יצחיק אותכם. עד שהוא
יסתיים כבר תשכחו מכל מה שסיפרתי לכם, ואם לא אז אתם יכולים
ללכת לסרט אייס ונטורה שתיים. לא ראיתי אותו עדיין אבל הוא בטח
מצחיק כמו הראשון.