"זהו", החליט שלומי, "אין מצב שזה לא יעבוד הפעם"! קבע בעודו
בוהה בעיניים מזוגגות דרך החלון. הוא גלגל את המחשבה בראשו עוד
דקה, ואז בבת-אחת, הבליח מתוך הבאזז הנעים שאפף אותו ודחף
בתנועה חדה את העציץ מאדן החלון, היישר אל המדרכה.

הוא חיכך את ידיו בסיפוק, מנער את גרגרי האדמה הבודדים שנדבקו
אליהן, והדליק לעצמו סיגריה. אחר-כך לקח שאיפה ארוכה, מלאת
משמעות, ונשף החוצה את העשן באיטיות מלאת כוונה. הוא השעין את
מרפקיו על החלון, והתמקם כך שיוכל לראות בברור אך בנונשלנטיות
מספקת את המתרחש למטה.

תחושת ניצחון מילאה אותו למחשבה כי סוף-סוף הוא עלה על השיטה
הנכונה לו. המחשבה שבקרוב יפגוש את אהבת חייו עטפה אותו
בשלווה. הוא דמיין איך היא תיעצר, תהסס לרגע, אולי אפילו תחלוף
על פניו כאילו כלום, ורק כמה צעדים אחר כך, ממש בפינה של
הרחוב, תסתובב לפתע, מופתעת מעצמה. איך היא תתכופף, בזהירות,
חוששת להידקר, תרים את הקקטוס המסכן, תניח אותו בעדינות בעציץ
המרופד באדמה לחה, איך תהדק בקפידה כמה גרגרים סוררים.

לא היה לו ספק שהיא תגיע. האחת. שהיא לא תירתע מהקוצים שלו.
שהיא תדע לזהות שזה מהסוג של הקוצים שרק עושים רושם ולא באמת
מכאיבים.
"אין מה להילחץ. יש לי סבלנות", אמר לעצמו, בביטחון השמור
לאנשים שגורלם מונח לפניהם.
הוא לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה, מחייך לעצמו חיוך מרוצה, ממתיק
סוד, ועייפות דביקה, מחבקת, נחתה עליו פתאום. גופו התמלא
נינוחות נעימה, מתפנקת, מהולה ברטט של עונג, כמו כשהוא משחזר
לעצמו את הזיון - משנן כל ליטוף, ליקוק, כתף, פיטמה, אנחה, מיד
אחרי שגמר.

הוא נתן לעיניו להיעצם, נכנע לליטופיה של הרוח הקיצית המהבילה.
הוא הרגיש איך הוא שוקע, מתמסר לעולם ההזיות בראשו.

"ממי", קראה שירי בקול מתפנק, "אתה בא למיטה"?

קולה המתוק של שירי התגנב מאחוריו, זינק, מוחה כהרף עין את
האשליה.

לרגע נשארו המילים תלויות באוויר ורק הקול, המנגינה, הדהדה
בראשו, לופתת אותו כמו ידה של אימו - מושכת אותו בגסות, אך
בנחישות של מי שאוהב מאוד, רגע לפני שההזיה בהקיץ - התמימה,
הילדותית, לוקחת אותו למקומות המסוכנים - שנייה לפני שהרגל
השחומה, שפסי שיזוף-סנדלים חורצים את עורה, יורדת לכביש
הסואן.

הוא גרר את עצמו בכבדות למיטה, נחבט על המזרון הרך.
הוא עצם את עיניו בכוח, כל-כך חזק עד שהשחור והנקודות המהבהבות
התחלפו בתמונה מטושטשת של אהובתו החמקמקה, ולחש בשקט, "גם אני
אוהב אותך, ילדה".