כששמעתי בפעם הראשונה, את ההחלטה הסופית שהתקבלה, עלה בי מן
גוש כזה בגרון, של לפני בכי. אמא ואבא המשיכו לאכול כאילו דבר
לא קרה, מאמינים שלא יקרה, והשדרן ברדיו עבר לדבר על נושא
אחר.
מלמלתי כמה מילים מיתנצלות, ויצאתי מהבית בריצה. הוצאתי את
האופניים מהמוסך, ורכבתי עד לים. שם התיישבתי על החוף, היבטתי
בגלים ובים, והגוש יצא החוצה, בדמעות.
הים הביט אליי חזרה, ולחש משפטים סמויים. שחפים ויונות נעמדו
לידי על החוף, מנסות להבין את סודותיו של הים יחד איתי, והשמש
צחקה ברוגע, שלחה קרן חום מלטפת, והרגיעה.
אבל הגוש יצא, זאת אומרת-הדמעות.
"תפסיק לבכות כמו ילדה, אתה יודע שהם סתם מאיימים" הבהיל אותי
קול מאחורי, זה היה יוני.
"איך ידעת שאני פה?" שאלתי, ומחקתי דמעה מפניי.
"ראיתי אותך על האופניים". הוא התיישב לידי. הבטנו שנינו בים,
ויוני הוריד את סנדליו, וחפר את אצבעות רגליו בחול.
"אתה חושב שזה באמת יקרה?" שאלתי לפתע.
"מה פתאום. אנחנו נצא, נמחא, נפגין. הם לא יכולים לסלק אותי
מהבית שלי, ועוד יהודים!" אצבעותיו התיזו חול לעבר הים.
הבטנו שנינו עליו, מנסים להבין מה דעתו בעיניין.
"האיומים האלו נראים לי הפעם קרובים מתמיד" אמרתי.
"אל תדאג, אלוקים לא יתן שזה יקרה" הוא שוב ניסה לשכנע אותי.
ואת עצמו.

ליוני, היה שיער כתום, ונמשים שמכסים כל פיסת עור לבנה בפניו.
וחיוך כזה, שיוצר שתי גומות עמוקות בלחייו, וגורם לך לחייך גם.
ובערבים בחופש הגדול, או סתם בטיולים שנתיים, הוא היה מוציא
גיטרה משום-מקום, וממציא בקולי קולות שיר על המורה, והכיתה,
ועל הגמרא מאירת העיניים,
ועל הגוש.
ועכשיו, כששנינו מביטים אל הים, הוא שר בקולו הערב, שיר אהוב,
שלמדנו עוד בגן,
"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי
כן בניתי את ביתי
בשתי ידיי"

ופתאום שוב עלה בי גוש כזה.
והים סער.

עם הזמן, נחו בארוני מעל חמש חולצות כתומות. על תיק בית הספר,
גלגלי האופניים, על החלון בחדר, ועל כל מקום אפשרי, נתלו סרטים
כתומים. לכל הפגנה, כנס, או סתם הידברות, סחבתי את יוני איתי.

אבא ואמא, החלו להתכנס בקונכיית השתתקות, כאילו וקיבלו על עצמם
את רוע הגזירה, ואילו עיניהם, נשואות אליי, בנם בכורם, בתקווה
שאשנה משהו.
בין הפגנה להפגנה, בין גוש מחניק בגרון, לדמעה שנמחאת, יוני
מוציא את הגיטרה משום מקום ושר.

"מה עם שנה הבאה?" הוא שואל בלילה של אחר הפגנה.
"עדין לא יודע, מה אתה חושב?"
הוא מיטיב את הכר ואת ידיו תחת ראשו, ואומר, "קרבי זה הכי אחי"
ועולה על פניו חיוך עם שתי הגומות המפורסמות.
"קרבי? הם יוציאו אותנו מפה"
"צבי, צא מהסרט, לא יהיה שום פינוי, שמעת?! ואתה ואני הולכים
יחד לקרבי!" הוא מחליט, ושר איזה המנון של גולני, שאחיו לימד
אותו.
הסתובבתי לצד, נשמתי נשימה עמוקה, ושוב הופיע לו הגוש בגרון.

לאף אחד, כבר לא כל כך היה אכפת מהבגרויות. יוני היה לוקח אותי
בכוח לים, משיב אותי עם מחברת ביד, ומכריח את שנינו ללמוד, "כי
לא יהיה פינוי, שמעת?! ואנחנו נמשיך ללמוד פה", גל חזק התנגש
בחבירו, והתיז קצף לכל מקום, המחברת התרטבה. הים אמר את דברו.

אמא ואבא החליטו שיהיה עדיף לכולנו, לנסוע לשבת אצל דוד יצחק
בירושלים. המכונית טרטרה במעלה ההר, הכל נשאר מאחורינו, לשבת
שבקרוב תכפיל את עצמה פי כמה.
הדוד והדודה, הכינו שולחן שבת מפואר, ומאכלים כיד המלך,
וירקות, שעל עטיפתם היה רשום בגדול "ירק קטיף".
"מה יהיה עם הירקות בסוף?" שאלתי את אמא.
"לא יקרה כלום" היא חתכה חצי עגבניה לסלט, ושתקה.
"אבל מה אם כן יקרה?" המשכתי לשאול
"צבי, די עם השאלות, לא יקרה כלום, בסדר?" היא ניגבה את ידיה
הרטובות במגבת, והיתה צריכה עוד אחת לעיניים.

האביב הפך לקיץ, העצים התמלאו בפירות, הפרחים נפתחו במלוא
עוצמתם. את הבגרויות סיימנו, ערכנו מסיבת סיום, וספר מחזור עבה
במיוחד.
ה-י"בטים האחרונים בגוש.

תשעה באב הגיע פתאום ללא רחמים.
השמש חיפשה להתחבא בין העננים, יונה הסתתרה בשובך, הים געש
בעצבנות.
יוני מגיע לבית הכנסת, לוקח ספר תהלים מהמדף, יושב בפינה,
ומתפלל.
יש לי גוש בגרון, מין גוש שמפריע, שיודע מה הולך לקרות, שעומד
להתפרץ. אני צמא, כל כך צמא.
עושה כמו יוני, לוקח ספר תהילים מהמדף, מתיישב לידו,
ומתפלל.

"הם חוסמים את הכניסה לגוש!" יוני נכנס בבהלה לביתנו, פרוסת
עוגה של אחרי צום, כמעט נתקעת בגרוני, ואני רץ לחדר, מלביש על
עצמי חולצה כתומה ובוהקת, ויוצא איתו החוץ.

וכשבאו החיילים לביתנו, היה לי מן גוש כזה בגרון,
וגם להם, וליוני.
דמעה לחה זלגה מן העין,
ובכינו כולנו,
על הגוש.