את הסיפור הזה צריך להתחיל עם הבנה כלפיי כאדם. חייתי את חיי
ללא מודעות עצמית, חייתי אותם בשקט ובצניעות. כל יום שחלף לא
עניין, לא נרשם, הוא היה פשוט עוד יום סתם.
את חיי המאוסים העברתי ככה בקלות ולא עשיתי סיפור מכל רגע או
שטות. מצוידת בחוסר רצון בולט לחיים העברתי את חיי בנעימים.

הכול התחיל כשלילה אחד לא נרדמתי, התהפכתי, הסתובבתי ולא
הסתדרתי.
הלילה הטרוף הזה הוא התחלת חיי האמיתיים כי כל נים בי התעורר,
כל תא התנער.
לפנות בוקר, ממוטטת מעייפות, העיניים כאבו, הריסים נשברו, בין
דמעות עייפות לטשטוש וערפול ראיתי אותו ממול. הוא הביט בי
בעיניו היודעות ואמר לי בשקט שחיפש אותי וחיכה לי המון.
הוא התקרב ונגע בידי ואמר לי שבשבילי נולד, שכשאצא מהסיוט הוא
יחכה לי באור בצד.

נרדמתי, קרסתי תחת העייפות. ישנתי לראשונה שינה רגועה ולא
טרופת חלומות. כשהתעוררתי השקע שהשאיר ההוא עוד נשאר והריח שלו
הזה פתאום ממוכר נעשה בלתי נסבל. זר.
כל הליכותיי נעשו באותו היום פלא, כל טיפת חום הפכה חום ממנו,
כל שמש שזרחה זרחה עליי וכל יום שעבר עבר בשבילי, עבר בלי די.

חיי הפכו קסומים והלילות רכים. חייתי כרוח בביתי בין שוכנים
זרים. את ההוא העפתי בלי לחשוב לרגע. כל מעשיי, מחשבותיי
ותוכניותיי היו להתכונן לאתו רגע קסום שבו ניפגש שוב. חיכיתי
לרגע שבו אראה שוב את אישי הקסום. במשך לילות ניסיתי לשחזר את
החיזיון. ניסיתי ליצור את אותה העייפות, לטרוף את שנתי ולהתעלל
בעיניי העייפות, אך הוא עדיין לא שב ועיניי אט כבות.
עברו ימים עברו שבועות ואני מחכה לו שיגיע עם דבר אהבה או מסר
לבאות.
התחלתי לפקפק "אולי אותו חלום הוא אינו מסר מאהוב לבי, אולי
דמיינתי וחוץ מטירוף אין בי".
חודשים עוברים, עוברות שנים וחוסר הידיעה מכה בי ומשאיר
סימנים. האור בעיניים הפך לברק מעורפל ועור הפנים המתוח הפך
מדודל, סומק לחיי הפך אפרורי "אולי עכשיו לא ירצה בי אהובי?"

אני לבד מחכה ומצפה, יושבת בסלון מדי יום יפה ומיופה מחכה
שיגיע האיש מהחלום ורק ידפוק בדלת כי אני מחכה כבר מאותו היום.