[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הילי ג'פרי
/
נקודת מבט

קמתי בבוקר. יכולתי לדעת שזה בוקר כי הרגשתי את קרני השמש
החמימות, שחדרו מבעד לתריסים, בוערות לי על הפנים. גיששתי את
דרכי מחוץ למיטה. לא משנה כמה זמן אגור כאן, לעולם לא אזכור
איפה כל חפץ מונח. תמיד כשאקום מהמיטה אתנגש בשידה. וזה כואב
לי כל פעם מחדש. ישנתי כנראה 7 שעות מתוקות, ועדיין קמתי עייף.
הרגשתי איך העייפות מצטברת לי בעיניים. שפשפתי אותן. תמיד אני
תוהה בשביל מה אלוהים ברא אותנו עם עיניים. רק מרגישים בהן
עייפות, וזולגות מהן דמעות. עוד משהו מיותר בגוף האדם שלא
הצלחתי להבין. ובלילה חלמתי חלומות מקסימים, יכולתי להרגיש את
עצמי במקום אחר, ולא מוכר. לא זיהיתי שום דבר בחלום, אבל
יכולתי להרגיש מאושר.
כנראה שכשהתנגשתי בשידה, עשיתי קצת רעש, כי שמעתי את אור
מתהפכת במיטה. חזרתי אליה וכיסיתי את שנינו בשמיכה. ליטפתי את
הפנים שלה, הפנים המושלמות שכל איבר מרגיש כאילו הוא מונח
במקום. החלקתי לה על האף הסולד, ועקבתי בקצות האצבעות סביב קו
המתאר של שפתיה, כדי לתחם אותן בדמיון שלי. השפתיים שלה בערו.
נישקתי אותה. לקחתי נשימה עמוקה כי כל כך אהבתי את הריח שלה,
את המרגש של שיערה המחליק בכף היד שלי. אני אוהב בה הכל. גם את
השם שלה, אור. אפילו אם מעולם לא הבנתי אור מהו. לחשתי לה
שתיכף נצא לדרך. היד שלי עוד ליטפה את השפתיים שלה והרגשתי
שהיא מחייכת.
קמתי שוב מהמיטה, וכמובן ששוב התנגשתי בשידה. לו רק יכולתי
לזכור איפה היא עומדת בדיוק!
נעזרתי בקירות לעבר חדר האמבטיה. שטפתי את הפנים ונהניתי מהמים
הקרירים שזרמו על פניי. גיששתי לעבר החלון, פתחתי אותו לרווחה,
ופשוט נעמדתי שם. נשמתי את ריח האדמה הרטובה, הסימן היחידי
לגשם שירד כאן בלילה. לקחתי נשימה עמוקה מהאוויר הנקי. שמעתי
כמה ציפורים, יכולתי רק לדמיין לפי קול ציוצן כמה הן קטנות.
עמדתי שם כנראה חצי שעה, כי אור קראה לי מהמטבח והחזירה אותי
למציאות. אם אנשים היו יודעים כמה אני מסוגל לעמוד בחלון, היו
חושבים בוודאי שאני משוגע. ואני באמת קצת משוגע, אבל רק כי אני
אוהב לנשום את העולם. ובעצם אף אחד לא יכול לדעת מה אני עושה,
רק אם הוא מקשיב טוב טוב. מזל שלפחות קיבלנו חוש שמיעה, אחרת
היה קשה מאוד להבין את המתרחש סביבנו.
סגרתי את החלון והתקדמתי לעבר המטבח. מרוב התרגשות התנגשתי שוב
בכמה חפצים ורהיטים, וחשבתי לעצמי שאנחנו חייבים לשנות את
המיקום שלהם, אחרת יום אחד עוד ניפול. גם ככה אנחנו לא זוכרים
איפה הם עד שנתקעים בהם.
אור התקרבה אליי וחיבקה אותי, והרגשתי בר מזל. כמה שאני אוהב
את הריח שלה, ואת הקול שלה... את המגע של העור החלק שלה... היא
מושלמת.
יצאנו מהדלת, ותמיד שנאתי מדרגות. לא משנה כמה מעקים ישימו
בצדדיהן, תמיד אני אדלג על כמה ואמעד. מזל שאור יותר יציבה
ממני. היא תמיד יודעת להוביל.
החלטנו לעשות טיול מרוחק יותר מבדרך כלל, כמה שרגלינו יוכלו
לסחוב אותנו. תמיד היתה לה נפש סקרנית, תמיד רצתה לדעת מה נמצא
רחוק ממנה, ואני מסביר לה שזה לא משנה כי אין איך להגיע לשם!
וגם אם כן, האנשים שם כמונו, מה כבר תגלה שם?
אבל כנראה שתמיד היה חסר לי טיפה יצר הרפתקנות. והיא ידעה איך
להשפיע עליי, אז תפסתי את ידה והלכתי בעקבותיה.
מעניין כמה אנשים צעדו פה לפנינו. חבל שאין דרך לתעד את הדברים
האלה. שאין קנה מידה למרחק מלבד הזמן. בדרך זיהינו כמה קולות
של חברים, אבל אנחנו הלכנו שקטים כדי שלא יזהו אותנו גם. היום,
רצינו להיות רק היא ואני לבד.
ואני הלכתי רק אחריה. היא מובילה עם מקל ההליכה, ואני סומך
עליה. היא מזיזה כל אבן וכל מכשול מדרכינו, ואני לא שואל
שאלות. היא תמיד יודעת להוביל.
הלכנו, כשאנחנו מדברים תוך כדי. תמיד בשיחות שלנו אנחנו מאבדים
תחושת זמן. אבל כבר קרני השמש דעכו, והרוח נהייתה קרירה יותר.
כנראה שהלכנו הרבה.
אבל אור לא היתה מרוצה, היא רצתה להמשיך עוד, ללמוד עוד. כמו
תמיד. אחרי שכבר התחלתי להתנשף, התיישבתי על דשא עוקצני, והיא
נשכבה על הגב עם הפנים פונות לשמיים.
היינו כך כמה רגעים, בשקט, רק היא ואני, מרגישים אחד את השני,
אבל כל אחד שקוע במחשבות שלו. מאז שהכרנו, לא חשבתי על מישהי
אחרת מלבדה. אפילו לא פעם אחת. ובעצם, אין לי ממה להתפתות. לאף
אחת אין את המחשבות המשוגעות שלה, את הצחוק המתגלגל שלה.
"אתה חושב לפעמים מה היה קורה אם אלוהים היה בורא אותנו קצת
אחרת?"
אהבתי את השאלות הפתאומיות שלה, שקוטעות לי את קו המחשבה.
ידעתי שהמוח שלה מתרוצץ ומשתולל ממחשבות.
"איך אחרת?"
"לא יודעת, אם היו לנו נגיד יכולות אחרות, או מגבלות
אחרות..."
"כמו למשל?"
"למשל, הייתי רוצה לדעת יותר ממה שטווח הידיים שלי יכול לגעת
בו. אנחנו יושבים עכשיו על הדשא נכון? אני רוצה לדעת עד איפה
משתרע הדשא כאן מבלי שאצטרך ללכת עד לשם לגלות."
גיחכתי לעצמי מעצם המחשבה... היא משוגעת קצת אור שלי, בדיוק
כמוני... "איך זה יעזור לך אורוש? את יכולה לשמוע את הציפורים
רחוקות, את לא יכולה לשמוע אנשים מסביבך? אז שטח הדשא כאן
ענקי."
רכנתי מעליה ונישקתי לה את הפנים. "ואת," המשכתי, "אני מכיר בך
הכל. כל קמר בפנים שלך, כל תנועה שלך. אני יכול להרגיש מתי
הפנים שלך מזדעפות, מתי הן מחייכות. אני מכיר אותך הכי טוב שרק
אפשר להכיר. אילו עוד יכולות אני צריך? אני שומע את הצחוק שלך,
אני מרגיש את הגוף שלך קרוב אליי. אני יכול לקרוא אותך יותר
טוב ממה שאני קורא כתב ברייל!" היא צחקה, ואני המשכתי, "אני
יכול להבין את כל העולם הזה כי אני מכיר בו הכל. ומגבלות?
חירשים, אילמים, אז כן חסרים להם אמצעים להבין את העולם. אבל
אנחנו? מה חסר לנו? הכל אמיתי, הכל מורגש..."
"אחחח..." היא נאנחה, "כנראה שאתה צודק... אלוהים ידע מה הוא
עושה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ברגעים זה מחשבך
נמצא תחת התקפת
הוירוס
הג'יבנאי.
לצערנו אנחנו לא
כל כך מבינים
במחשבים ולכן
הוירוס הוא
ידני.
נא מחק את כל
הקבצים מהדיסק
הקשיח שלך.

ג'יבנה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/7/07 13:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילי ג'פרי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה