מוקדש לשרון
התמונה עדיין תלוייה על הקיר...
אמא שלי והשגעונות שלה, הבינה שאנחנו רציניים והיא ממש התאהבה
בו, כמו כולם. לקחה תמונה, הגדילה ושמה על קיר התמונות
המשפחתי. הוא לא נלחץ, לא התלונן, למעשה כמעט ולא שם לב אם לא
הייתי מפנה את תשומת ליבו.

היינו 3 שנים יחד כשנפרדנו.
עברה כמעט שנה. והתמונה... עודנה במקומה.
חזרתי מטיול של שנה ובדרכי הראשונה לאחר זמן רב לחדרי עברתי
במסדרון.
העין שלי קלטה את התמונה, הורתה ללב שלי להחסיר פעימה והלב
המסכן שרק רצה לברוח ביקש יפה מהראש לשנות כיוון ומהרגליים
ולתפוס תאוצה, המוח פירגן והנוירונים החלו בפעילות מוגברת.

נפרדנו ביום שטסתי. ישנו ביחד עד הרגע האחרון. הוא היה עדיין
בצבא, קצין למופת. קמתי מוקדם בבוקר והכנתי לו סנדוויץ' לדרך.
לא ישנתי כל הלילה, רק הסתכלתי עליו, וניסיתי לפחות לבכות בשקט
שלא להעיר אותו. ניסיתי להתנהג כרגיל, לבלוע את הדמעות, ידעתי
שברגע שהן יתפרצו אין דרך חזרה. ראיתי את עצמי כאשמה בפרידה,
הוא נשאר, אני זו שעוזבת. אין סיבה להכביד עליו יותר.

קמנו.
התחבקנו ארוכות.
הוא נסע לצבא. אני נסעתי ליבשת אחרת.

דיברנו פעם בשבוע ועם הזמן פעם בשבועיים, השיחות הפכו למכתבים
בדואר אלקטרוני והתרחקנו. זה היה בלתי נמנע. יצאתי עם בחור
אחר, הוא סיפר שגם אצלו מתבשל משהו- משהו מת אצלי.
זהו. באמת נגמר. זה היה כל כך פשוט...מפחיד כמה פשוט.
היו בי ספקות עד לרגע שראיתי אותו שוב בארץ, זה באמת נגמר.
ובכל זאת...אני לא מצליחה להוריד חתיכת נייר ממוסגרת ממסמר
ארור?!?!

עבר שבוע מהחזרה לארץ.
סידרתי את החדר ומצאתי פתק קטן ומקומט "בוקר טוב אפרוחונת,
ישנת טוב? אל תרדי למטה, אני כבר חוזר...אוהב..." לקחתי נשימה
עמוקה, עצמתי את עיני, ושיננתי לעצמי שזה לא משנה, ההחלטה
נעשתה בלב שלם ואני ביצעתי אותה, זכרונות לא ישנו דבר..וכך,
דחפתי את הפתק לקופסת הדחקה שאני מאחסנת בארון והמשכתי
הלאה.

בהתחלה זה היה בהדחקה. אחר כך שכנעתי את עצמי שזה יעשה רע לאמא
אם אוריד אותה. ואיפה אני אשים אותה בכלל? בחדר שלי? זה לא ממש
מפלט..אולי אזרוק? אי אפשר לזרוק תמונה של בנאדם לפח, בטח לא
חבר לשעבר!

עבר חודש
את רוב התמונות שאופפות את החדר אחסנתי בצד אבל כמה שמרתי
תלויות עם השאר. החלטתי שאם אראה אותן כל יום זה כבר יפסיק
לכאוב כל כך, זה יהיה החיסון שלי. אם היה שיר שהזכיר לי אותו
כבר לא העברתי אותו, נלחמתי בהכל כל הזמן וזה הצליח, הכאב
דהה.

התמונה מכוערת, שלא יהיה ספק! הוא היה בתקופת הקוצים בשיער
שמעולם לא הבנתי, אני עם פוני, והפוקוס של המצלמה כל כך גדול
ששנינו נראים ענקיים ואפשר לראות כל זיז בפנים. מעולם לא אהבתי
את התמונה רציתי עוד להוריד אותה כשהיינו ביחד. ועכשיו... באמת
לא ברור אבל התמונה נשארה על הקיר.

עברו מספר חודשים
הוא התקשר מידי פעם, נפגשנו, ואני המשכתי הלאה, סוף סוף החדר
שלי התנקה ממנו, הלב שמר זכרונות, והמוח בשל להמשיך, אבל רק
מסדרון ארור, איפשהו בין המוח ללב, אולי איזה עורק, נסתם, כמו
כולסטרול שמקשה על זרימת הדם, מעין סימפטומים למחלה אפילו שהכל
תקין בבדיקות. והמומחים הגדולים ביותר, או כך הם קוראים לעצמם,
יכולים לברבר לי עד מחר שאין בעיה אבל משהו ללא ספק משובש,
הפקודה מהמוח לאיזור אחד ספציפי בגוף לקויה, היד לא מצליחה
להתרומם כמה סנטימטרים למעלה, האצבעות לא יכולות לאחוז,
הרגליים לא יכולות לעצור והעיניים לא מפסיקות מלבהות..


מסתבר שמסמר בקיר חזק יותר מכוח הרצון שלי.