אליסה מציצה בשעון. בערך תשע בערב. רק שניים נשארו בחנות, אלי
ואליסה, מדברים ביניהם. אליסה היא בחורה חמודה לכל הדעות, ואלי
נשאר. פתאום נזכר במשהו, והיה מוכרח ללכת. יצא. עם חיוך נרגש.

בעשר חברה שלה תאסוף אותה, כדי ללמוד למבחן. נשאר עוד קצת זמן,
חצי שעה בערך.
חנות ספרים, שאליסה עובדת בה זה היום הראשון, ומתכננת להמשיך
עוד יום. בעל החנות עזב לכמה ימים, וביקש ממנה להחליף אותו
בחלק מהזמן שיעדר. החנות עצמה די מדכאת, והדיכאון הזה כנראה
עבר לאליסה בזמן הזה. הכול משומש. ספרים, תקליטים ישנים, וגם
הכורסאות נראות כאילו אספו אותן מתוך הזבל. אליסה מקווה שזאת
רק עצבות רגעית, בגלל החנות, וכשתצא משם תחזור לעצמה. בעוד
עשרים דקות יבואו לאסוף אותה.
היא מתקשרת לוודא שמיכל בדרך. כן, היא תגיע בעוד כמה דקות,
ואפשר כבר לכבות את האור בחנות, לנעול ולחכות בחוץ.
לפני כן היא יוצאת לנשום אוויר, כדי להירגע קצת. היא מאוכזבת
שאלי לא נשאר איתה לסגור את החנות. לא כדי להפיג את השעמום.
אליסה לא משתעממת בקלות. זה ההסבר: רק מפסק אחד מכבה את כל
האורות בחנות, והוא נמצא דווקא בקומה התחתונה, בתוך כוך קטן
ומרוחק מהכניסה. העניין הוא שהיא צריכה לעבור בין חדרים,
במסדרון צר ומתפתל, ולעלות במדרגות. עד הרגע שתגיע לקומת
הכניסה, לחלון הגדול שמכניס אור מהרחוב, תעשה הכול בעלטה
מוחלטת. למרות שאין הרבה מקום להסתבך, לאליסה זאת נראית מטלה
מעיקה. מסיבה כלשהי בחרה לבצע את מלאכת סגירת החשמל בעצמה ולא
חיכתה למיכל.
היא עומדת ליד המפסק. פתאום מחשבות לא מעסיקות אותה, והיא
מתרכזת כולה בתכנון הצעדים עד הדלת, מהדלת לתוך החדר, ממנו
למסדרון, אז במדרגות, ומשם כבר תסתדר.
כשכיבתה את האור והתקדמה כמה צעדים, החליטה לחזור ולהדליק אותו
שוב. אלא שכדי להיות בטוחה בעצמה היא הלכה באור עד המדרגות,
אחר כך חזרה לכוך ונעמדה בתוכו בין המדפים. שתי ידיה מונחות על
המפסק, ופניה פונות אל כיוון היציאה. חרדה בלתי מוסברת אחזה
בה.
חושך. ניסיונה של אליסה לא יצר עד כה הרפתקאות רבות מסוג זה,
וטוב היה לה כך. מה גם שהיתה יכולה להיתקל במצבים פחות נעימים
מזה. לדוגמא, הליכה בסמטה שקטה בשעה מאוחרת תיתפס על ידי רוב
האנשים החרדים כמורכבת יותר. אליסה לא הגיבה בדרך כלל לחוויות
כאלו, ואולי כך כן היה לפני חמש עשרה שנים או יותר, כשהייתה
ילדה. אז, כשהאמינה לכל מיני סיפורי אגדות פרי דמיונה, הייתה
מעירה את הוריה באמצע שנתם, ונדחקת ביניהם. אחרי כמה שנים,
שכבר נגמלה מכל אותם יצורים שאורבים לה מתחת למיטה, פיתחה
לעצמה הרגל הפוך, אם אפשר לקרוא לו כך: כשלא יכלה עוד לעמוד
בכאב כלשהו, היא הייתה מוצאת לעצמה פינה חשוכה מחוץ לבית
ונשארת בה עד שהתחזקה. והיום היא כבר הרבה יותר מבוגרת. ברגעים
אלו היא שקועה כולה בחושך הבלתי אפשרי הזה, ובמגבלה שהוא יצר.
בעוד יומיים תבחן על תולדות האמנות בימי הביניים, ועובדה זו
נגרעה, כמובן, מזיכרונה. ייתכן שהחושך גם השכיח שמו של אומן
כזה או אחר, או את הניתוח המלא של התמונה שאותה צייר בנסיבות
כאלו וכאלו, אך כשם שחירש לא יתעניין בצלילים כך גם היא באותם
רגעים.    
אליסה, הולכת זהירה, ובו זמנית ממששת בידיה את מדפי הספרים כדי
שלא להתנגש בהם, נוגעת במשטח חלק על הקיר. מראה. ציון דרך.
מימינה, היא זוכרת, היציאה לחדר השני. עד כה עמדה יפה בכל
העניין. בחדר הזה עדיין חושך גמור, והיא משתדלת מאוד שלא
להסתבך. אולם בכל זאת מוצאת את עצמה עומדת בתוך החדר כשהיא לא
מתמצאת מימינה ומשמאלה. כמעט ועומדת במקום, ניסתה לחוש בידיה
מגע של חפץ מוכר. היא בין שתי כונניות, שאותן הכירה, ומתוך
תחושת בטן בוחרת להמשיך דווקא בכיוון אחד, למרות שהשני הוא
הנכון.
בעינינו אליסה היא הבחורה שמנסה להיחלץ אל היציאה. אבל היא
עצמה לא רואה בכך חשיבות כלשהי, ובסוף תמצא את הדרך החוצה. ככל
שהסתבכה יותר, ככה התעצם הצחוק שהשמיעה. אך כאשר נחבלה במפגש
עם אחד המדפים, נמאס עליה כל הסיפור. עכשיו, כאשר צעדה בחדר
החשוך, השמיעו עקביה נקישות חדות, נחושות.
המכה הזאת כואבת מידי, היא חושבת. באור היא הייתה מעסיקה את
עצמה בדברים אחרים, ולא רק בכאב הזה. אחר כך נבהלה מעט, כי
איבדה את תחושת עצמה, ונלחצה למצוא את הדרך החוצה. ואז העלתה
לרגע בעיני רוחה את מראה הרחוב, את האוויר המתוק שלו, ברמזור
שמתחלף ובאנשים שעוברים בו בדרכם ממקום למקום.
היא חושבת, על כל זה תצחק עם מיכל כשתפגוש אותה. אבל עכשיו
אחזה בה תחושה לא נעימה. כמה מיותרות היו אותן דקות או שניות
חשוכות. אולי, בגלל שהעליבות של החנות השרתה עליה עצבות, הייתה
צריכה לקבל אותן בברכה. אך כאשר נכבה האור בחנות בפעם הראשונה,
הרגישה שהיא נופלת לתוך דכדוך רגעי עמוק, כאילו שהחושך העמיק
תחושות קיימות, והזדרזה להרים את המפסק. כעת היא נמצאת באותו
חושך זמן ממושך יותר משתכננה.  
כאשר התנאים אפשרו זאת, וכאשר הייתה ביחידותה, היא הרהרה
בעצמה. עשתה כל מיני תכנונים רגילים שמוכרים לכל הבריות. והנה,
בתקופה הקרובה, היא תצטרך לקבל החלטה בעניין שהקשה עליה מאוד.
היא צריכה לבחור בין אחד משני דברים, ולדעתה גם כך וגם כך לא
תהיה מרוצה. לכן הקפידה להימצא תמיד בין אנשים, או עסוקה
בלימודים. כשבכל זאת הייתה במנוחה, תמיד נטתה לבחור בדבר אחד
ולפסול את השני. אולם לעיתים קרובות שינתה את דעתה. פעם אחת,
כשישבה בהרצאה, החליטה לקרוע שתי פיסות נייר מהמחברת, ורשמה על
כל אחת דבר אחר. אז קיפלה אותן, והניחה אותן על המושב שלידה.
בעיניים עצומות נטלה אחת מהפיסות ופתחה את הקפלים. אבל לא
התייחסה ברצינות למה שהתקבל.    
ואז כשהצליחה סוף סוף להיחלץ מהחדר החשוך, עברה במסדרון, והחלה
לעלות במדרגות לכיוון קומת הכניסה. כשעמדה בקומה המוארת בפנסי
רחוב, חזרה להיות מוטרדת מדברים אחרים.