הולכת ברחוב כהרגלי, ו... הופ! קפצתי. עכשיו אני בנעליים שלך.
אח... הכאב הזה, מתוקה , מי שבר את ליבך? די! לא רוצה, הופ!
אני בחוץ.
ממשיכה ללכת, אולי ניכנס לקניון, הנה בחור צעיר הולך לו ומביט
קדימה, מעניין...
הופ! אח... שמישהו יכבה את המוסיקה הזו!! אוף, רועש מדי!
הופ! אני בחוץ.
כמה שהיא יפה, בלונדינית נחמדה, שיער ארוך לה שפתיים יפות
וטעמן דובדבן (אודם, אסתי לאודר, קולקציית אביב 2007 מס' 785)
הופ!
מה רציתי להגיד? טוב, כדאי שאני אצא לפני שהעמוד הזה יפגע
בראשי.
הופ! אני בחוץ.
הנה הולך לו ילד חמוד, סוכריה על מקל בידו, קצת שמוטה דמעה
בעיניו, מכנסיו נופלות,
הופ!
אמא! אני רוצה את אמא! אההההההה... אההההה...
אני אעזור לו!
קפיצה קטנה, והנה הוא נשען על הדלפק של מוכר הפיצה:
"סלח לי בחור צעיר, האם ראית במקרה אישה חולפת כאן?"
"כן, די הרבה!"
"לא, לא, את אמא שלי ראית?"
"חמודי, אני לא יודע מיהי אמא שלך!"
"נו... יש לה ריח של שמפו כחול כזה..."
הופ! אני בחוץ
ממשיכה ללכת, הנה בחורה רכונה על המעקה, איך הגעתי לגג?
הופ!