ראיתי פעם אישה זקנה,
פנים מקומטות, גוף קטנטן, מכווץ.
פוסעת באטיות, נעזרת במקל,
כל כמה צעדים עוצרת לאגור כוחות.

מסביב טסות מכוניות, ילדים רצים,
בחורות מצחקקות בבית קפה קטן,
נהג משאית רחב מימדים פורק סחורה,
מוניות שירות עוברות במהירות בין מסלולים בכביש.

הזקנה התישבה ליד ספסל ישן בצדי הכביש,
הניחה את המקל על הספסל לידה
נאנחת אנחות כבדות ועייפות,
אנחה לכל שנה שעברה

התבוננתי בזקנה,
ויכולתי לדמין אותה כפי שהיתה פעם.
נערה צעירה ויפה,
מוקפת מחזרים,
רצה בקלילות מפה לשם.

ניסיתי לחוש אותה,
מתנהלת לה בהילוך אטי,
כאילו מנותקת מהסיטואציה,
חלק ישן בפאזל חדש.

לפתע הבחינה בי הזקנה,
נעצה בי עינים עיפות, חכמות,
מוקפות בקמטוטים עמוקים,
כמו שדה חרוש.

ואני טבעתי,
צללתי פנימה לתוך עיניה הכחולות,
שקעתי כמו אבן כבדה בתוך הים הסוער.

שפתיה הדקות חייכו אלי חיוך קטן,
שמשה אותי מן המצולות,
עיניה צוחקות, פניה מוארות,
חבל הצלה.

לרגע היינו אחת,
פסענו זו לעבר השניה,
על גשר החיים,
לאורך השנים,
וחשתי בטוחה.