יש את הרגש הזה באוויר,
שורות נמסכות אל תוך השיר, נמהלות
בטעם של רצון אחר, שונה
למשהו שאיני יכול לספק
[קטונתי].
ישנה הכמיהה הזו לרזון
החפץ בשידפון העצמות, בהתבלטות
מעל העור, מעל הכל
שמתערבב ברעב למשהו מוחשי יותר
לכאן ולעכשיו
[הכאב מונח כמו חפץ, כמו אבן שאין לה הופכין].
הזמן הנצחי שלנו תם.
מוזר,
נדמה היה לי שהוא מוקדש רק לנו
ועכשיו את בוכה דמעות של זהב.
מפתיע,
בהתחשב בכך שהלב שלך כולו עופרת.
אבל אולי את סתם,
דוגמא גרועה לאלכימיה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.