השעה כבר שמונה. הוא אמר שיתקשר בשעות הערב. שמונה זה כבר ערב,
לא? מדהים איך בחור יכול לשבש לי את החיים. סה"כ מדובר בבחורה
איכותית, אינטליגנטית, מוכשרת, שלא נאמר צנועה, ובכל יום אחר
ודאי הייתי מעסיקה את עצמי באלף ואחד דברים שאני אוהבת לעשות.
משום מה כשמופיע בחור בחיי הכול מתהפך לי, בעיקר הבטן, ומשתבשת
עלי דעתי.
מציצה בשעון, עברו עוד כמה דקות. מחליטה להכין לי משהו לאכול,
על מנת להקל מעט את הייסורים. פותחת מקרר, סוגרת. פותחת ארון,
ועוד אחד, ולא מוצאת שם נחמה. יוצאת אל המרפסת, מביטה בקנאה
בזוג שמתלטף על הספסל ונושמת את האוויר מלא הפיח של תל אביב.
חוזרת לסלון ומביטה שוב על השעון. הדקות עוברות והטלפון דומם.
בשלב הזה עצביי כבר מרוטים וראשי מתמלא בספקולציות. אולי הוא
התחרט, אולי חזר לחברה לשעבר, אולי סועד בזה הרגע את סבתו בבית
החולים. מנסה להימנע מלקוות שאכן זהו המקרה המדובר. מחשבות
חיוביות, רק מחשבות חיוביות.
צלצול הטלפון מקפיץ אותי ממקומי. לצערי, מדובר באימא שמתקשרת
לשאול איך עובר עלי היום. ממהרת לסיים את השיחה, על מנת להשאיר
את הקו פנוי. מדליקה טלוויזיה, משוטטת בין הערוצים מבלי לשים
לב מה משודר. מנסה להתרכז ללא הצלחה בסרט ישן שמעלה בי
זיכרונות נוסטלגיים. מרימה את שפופרת הטלפון, רק בכדי לוודא
שאכן הקו פנוי, ונאנחת בייאוש. כבר שמונה וחצי וכלום לא קורה.

מה בעצם רע להיות לבד, שקט, שלווה, ואפשר לישון באלכסון. האם
באמת אני זקוקה לבן זוג קבוע? כל בוקר להיתקל בו בדרך
לשירותים, להיות קשובה לכל צרכיו, לשמש כשק החבטות שלו כשהוא
חוזר עצבני מהעבודה, ללכת איתו לארוחות ערב אצל הוריו ולהיאלץ
לחייך גם כשלא מתחשק.
הניסיון הקטן לשכנע את עצמי שעדיף להיות לבד נכשל, ובגדול.
מביטה בכעס על מכשיר הטלפון הדומם, ומחבקת את הכרית של הספה.
אם הוא מתקשר אחרי השעה תשע אומר לו שכבר יש לי תכניות. ככול
שהדקות עוברות אני מאמצת גישה קרבית יותר לטיפול במשבר. עוד לא
התחילו היחסים וכבר נראה לי שעדיף שנתחיל בייעוץ זוגי. חייבת
להודות שזה לא יהיה רעיון רע להתחיל גם בטיפול יחיד.
ככול שאני מנתחת לעומק את הסיטואציה, עולה בי צחוק גדול ואני
מחייכת לעצמי במראה. לא יאמן, פשוט לא יאמן. יודעת שאם הוא אי
פעם ידע מה עבר עלי בהמתנה לצלצול הטלפון, הוא לא יתקשר אלי
יותר לעולם.
מדליקה סיגריה. לוקחת שאיפות גדולות בכדי להירגע. החדר מתמלא
בעשן, ואני מרגישה באזור הדמדומים. אזור הדמדומים הפרטי שלי,
מלא בשדים ורוחות, שמביאים איתם פחדים מן העבר וחששות מן
העתיד. מלכת הדרמות, נסיכת הלבבות השבורים. שליטה של ממלכה
קטנה, קטנטנה,  שבה אני תושבת יחידה.