"היה מדהים, לא?" סיכמה קורל בעיניים נוצצות כשנכנסה לחדרי
יומיים אחרי המסיבה.
"היה... טוב", סיכמתי, מורידה את בוטן מהמיטה שלי כדי שאוכל
להשתרע עליה.
"רק טוב?" היא שאלה, מביטה בי ומתיישבת על הרצפה, גבה שעון על
המיטה.
"אממ..." אמרתי, חוזרת במחשבותיי למסיבה.
"את רוצה לשתות משהו?" צעק רועי מעל כל ההמולה והרעש של
המוזיקה.
"אוקיי", אמרתי והוא רק תפס בידי וגרר אותי לעבר שולחן קטן
שהוצב ועליו שתייה.
רועי החל למזוג לנו קולה כשמישהו בא ונדחף כך שכל הקולה נשפכה
על השולחן.
"היי אחי, תיזהר!" אמר רועי, קופץ לאחור כדי לא להתלכלך.
"אחי תקרא לחברים שלך, לא לי", אמר קולו המאיים של עומרי.
"תירגע אחי", הוא אמר, מרים אליו את מבטו.
"אה... זה רק אתה", הוא הוסיף בקרירות, הסתובב ופנה אליי.
"בואי שירוש", הוא אמר, מדגיש את המילה האחרונה. "בואי לא
נתעסק אתו", הוא אמר ותפס שוב בידי.
"מה אני נראה לך?!" השיב עומרי בצעקה, תפס בכתפו של רועי, סובב
אותו ונתן לו בוקס בלחי.
רועי הועף לאחור, אך מיד קם כדי להשיב לעומרי. הם נראו זועמים,
שניהם צעקו וקיללו והעיפו מכות לכל הכיוונים. בדרך קיבלתי גם
שריטה כואבת במיוחד על הלחי.
"תירגעו!" צעקתי באימה, מנסה בכל כוחי להפריד בניהם.
"רועי, תעזוב אותו. עומרי, די!" אמרתי, דוחפת כל אחד לכיוון
אחר.
עומרי הוריד עוד בוקס אחד לכיוונו של רועי שפגע לו בבטן. רועי
התקפל ונפל. דין רץ ופילס את דרכו בין האנשים, מרחיק את עומרי
מרועי.
"רועי?" שאלתי בבהלה לאחר שראיתי כי הוא לא מתרומם.
"רועי?" שאלתי שוב, מתכופפת לעברו.
"אני בסדר", הוא אמר וראיתי שיורד לו דם מהפה.
"אתה לא", אמרתי בבהלה, מנסה להתעלם מהפאניקה שנכנסתי אליה.
"אני כן", הוא אמר ונעמד על רגליו.
"איתמר, אתה יכול להביא לי קרח?" שאלתי אותו בחטף בזמן שאני
גוררת אחריי את רועי מחוץ למסיבה אל המרפסת, שם יהיה שקט ונוח
יותר.
"בטח, תרגישו בבית", הוא אמר מעט בדאגה ופנה במהירות למטבח.
"לא נשבר כלום?" שאלתי אותו, מנסה לחייך בזמן שהוא מתיישב על
הספה.
"לא", הוא אמר וחייך חיוך אמיתי למרות שפיו עדיין דימם קשות.
"זה תיכף ייפסק", הוא הוסיף ונגע קלות בשפתיו הנפוחות.
"כן", אמרתי, מנסה להרגיע את עצמי יותר מאשר אותו.
"למה?" שאלתי אותו אחרי שתי דקות של שתיקה.
"זה הוא התחיל".
"אנחנו לא בכיתה ד'".
"הייתי חייב להחזיר לו".
"לא נכון".
"את... את פשוט-"
"אני פשוט מה?"
"את פשוט בת", הוא אמר, משפיל את מבטו.
"בת?! זה התירוץ שיש לך לזה שכמעט הרגתם אחד את השני במכות?
שאני בת?"
"שאת שיר", הוא אמר, מושך בכתפיו. פתאום תקף אותי רצון עז לחבק
אותו חזק.
"שאני שיר?" חזרתי על דבריו בלחש.
"כן, הוא פשוט מקנא".
"אנחנו אפילו לא מדברים", אמרתי לו, מנסה להתעלם מהברור
מאליו.
"אתם לא מדברים בגללי, נכון?" הוא שאל והשפיל מבטו אל כפות
ידיו המכוסות בדם.
"אמ... משהו כזה", מלמלתי.
"שיר", אמר קול מפתח המרפסת.
"איתמר, הבאת לי קר-" קולי קפא כשעומרי נכנס למרפסת, מחזיק ביד
אחת בשקית קרח ובידו השנייה עוד שקית המוחזקת כנגד עינו
שהתנפחה בגלל האגרוף שנתן לו רועי.
"אני... אני", התחלתי לגמגם קשות לא ידעתי מה לעשות.
"הבאתי קרח", הוא אמר והושיט לי את השקית.
"תודה".
"את מדממת", הוא אמר, מניח את שקית הקרח ומושיט לעברי את ידו.
נרתעתי לאחור.
"שיר, את-" הוא אמר ועיניו נפערו בבהלה.
"אני מה?" לחשתי ורגשות מעורבים הציפו אותי.
"את... את-" הוא אמר והתיישב בבת אחת על הרצפה, כאילו התמוטט.
"אני מה?" התפרצתי לדבריו בשקט.
"את מפחדת ממני", הוא אמר בקול שבור, חופן את ראשו בידיו.
דמעות חמות ירדו מעיניו.
"אני לא מפחדת ממך", אמרתי בשקט ולבי נשבר למראה הנער החסון
שאני מכירה יושב ובוכה מולי.
"את כן", הוא אמר, מרים אליי את עיניו העצובות והבוכות.
"את פוחדות ממני. את, מכולם", הוא אמר וקולו נשמע מפוחד וחלוש
יותר.
"אני לא-"
"אל תשקרי לי, אל תשקרי לעצמך. ראיתי איך את נרתעת לאחור, עם
כוונה או בלי כוונה", הוא אמר ועיניו סרקו כל סנטימטר מפניי,
כאילו זאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותי.
"עומרי, אל תסתכל עליי ככה", אמרתי לו והרגשתי בקולי מחנק.
"להסתכל עלייך איך?" הוא שאל אבל המשיך לסרוק את פניי.
"כאילו, כאילו לא תראה אותי שוב", אמרתי והוא השפיל במהירות את
מבטו.
"אל תדברי שטויות", הוא אמר אבל החל לשפשף את אפו כמו בכל פעם
ששיקר לי.
"עומרי, אתה... אתה לא חושב ל-"
"אין לי טעם לחיים, שיר", הוא לחש והדמעות שלי, שכבר איימו
ממילא לפרוץ החוצה, פילסו לעצמן נהר בלחיי.
"אל תגיד דבר כזה, תמיד יש טעם".
"את", הוא אמר ונגע בהיסוס בידי. "את היית הטעם שלי לחיים,
השמש שלי בבוקר".
"אנחנו לא מכירים בכלל".
"אף אחד לא מכיר אותי כמוך, אין לי חיים אם את אתו", הוא אמר
והחווה בראשו בשקט לקצה הרחוק של המרפסת, היכן שרועי ישב בודד
ומעט נבוך מההתפרצות של עומרי. "אין לי טעם לחיים".
"אל תעשה את זה", אמרתי לו והוא נעמד על רגליו בהבעה שבורה אבל
נחושה משהו.
"אני-"
"עומרי", אמרתי ותפסתי בחולצתו, מונעת ממנו להתרחק ממני. "אל
תעשה לי את זה".
"מה בכלל אכפת לך?" הוא אמר ועיניו הביעו כל כך הרבה כאב וכעס
שלא יכולתי להביט לתוכן, "יש לך את האהבה שלך-"
"את האהבה שלי איבדתי כבר מזמן", אמרתי לו וקולי נעשה צרוד.
יכולתי לראות את רועי מרים את ראשו בעניין ומאזין לכל מילה שלי
כעת. "הוא הלך לו ו... ו..." קולי רעד אבל המשכתי, "הלך לו
ונהרג, השאיר אותי פה לשקוע בכל המים המטונפים האלה שנקראים
חיים", אמרתי והבטתי בעיניו שהביטו בי בחזרה במבט מהופנט. "אבל
עומרי", אמרתי לו, אוחזת בידיו, "אם לא נלמד לשחות אנחנו
נטבע".
הוא חייך אליי חלושות וכאילו הוא כבר לא זוכר מה קרה לפני
עשרים דקות הוא אמר: "את מדממת" והושיט את ידו אליי. לא נרתעתי
והוא רק מחה את הדם מהשריטה שעל לחיי.
"תודה", לחשתי לו, מנגבת את הדמעות מעיניי.
"תודה לך", הוא אמר והתקרב אליי מאוד. עמדנו ממש קרוב זה לזה.
הוא הביט בעיניי ו-
רועי כחכח בגרונו והוציא בבת אחת את כל הרוח מהמפרשים שלי.
"אמ... כן, תודה על הקרח", אמרתי בקול ענייני והרמתי מן הכיסא
את הקרח שהחל להינמס לאטו באוויר הלילה הקריר.
"קח", אמרתי לרועי והושטתי לו את הקרח. לא רציתי לטפל בו עוד,
הרגשתי ריקנות.
'זאת הייתה טעות להזמין את רועי', חשבתי לעצמי כשהתקדמנו
שלושתנו לעבר הכניסה, שם המוזיקה הרועשת התחלפה בסלואו איטי
ומרגיע.
'ואולי לא', חשבתי שוב בחיוך כשעומרי הזמין אותי בחיוך לסלואו
צמוד צמוד-
"נו, אז מה את אומרת?!" שאלה אותי קורל, מוציאה אותי
מהרהוריי.
"לא יודעת".
"מה יש לך לא לדעת? לעשות לך סיקור קצר של המסיבה?" היא שאלה
בעיניים עגולות ושובבות.
"בטח", אמרתי בחיוך, מחכה לשמוע את הגרסה שלה לאירועים של ליל
שישי.
"שני בנים, שווים מאוד אני חייבת לציין, רבו עלייך", היא אמרה
וגלגלה את עיניה בצורה שבכל פעם הצחיקה אותי מחדש, "ואחרי זה,
רקדת סלואו עד אור הבוקר עם החתיך מביניהם, גם אחרי שהמוזיקה
הפסיקה", הוא אמרה בחיוך, מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק.
"איך שבא לך", אמרתי לה בביטול, מביטה במאמציו הנואשים של בוטן
לעלות על המיטה הגבוהה.
"חתול עצלן ושמן", אמרתי לו כשהוא יילל יללת מחאה. "שמעת פעם
על לקפוץ?" שאלתי אותו וזרקתי אותו בעדינות על המיטה שלי אבל
הוא בתגובה התכרבל לידי וביקש בגרגורים גירוד מאחורי האוזן.
"ואיך את מסכמת את המסיבה?" שאלתי אותה, מביטה בה בשובבות.
"חלומית", היא אמרה ועצמה את עיניה בתענוג. במסיבה דין וקורל
הפכו רשמית להיות זוג.
"אז תספרי לי בפעם האלף איך זה קרה?" שאלתי אותה, יודעת שהיא
נהנית בכל פעם מחדש כשהיא מספרת לי את זה.
"אחרי כל הסיפור עם המכות, יצאנו החוצה סתם להירגע וישבנו על
אחד הספסלים בגינה של איתמר והוא אמר לי לאור ירח שהוא אוהב
אותי ואז", הוא המשיכה בדרמתיות, "הוא נישק אותי", היא אמרה
בעיניים עצומות וכאילו התעלפה.
שתקתי. מחשבותיי נדדו אל סוף המסיבה.
"שיר, אני..." אמר לי רועי רגע לפני שנפרדנו.
"זה בסדר", אמרתי לו, אוחזת בידו בחיבה.
"אני רואה... כאילו, הוא ממש אוהב אותך וכל זה", הוא אמר, מביט
מאחורי כתפי אל עומרי שחיכה לי שנלך הביתה.
"אמ..." אמרתי כי לא היה שום דבר אחר להגיד.
"טוב, אז... שמרי על קשר, כן?" הוא אמר ברכות, נשק לי נשיקה
רופפת והססנית על השפתיים ועלה על האוטובוס שהגיע באותו הרגע.
"נלך?" אמר לי עומרי בחיוך ואני צעדתי לידו בשקט ברחוב הקריר.
"שיר, אני מצטער שקצת כעסתי כי היית עם רועי באותו היום,
פשוט... קינאתי", הוא אמר והשפיל מבטו.
"זה בסדר", אמרתי לו בחיוך, "אני מבינה".
"את לא", הוא לחש והלבנה השתקפה בעיניו הגדולות. "אני אוהב
אותך, אני לא יכול בלעדייך", הוא אמר ונעצר, ואני אתו. "ו...
ואני לא יודע מה אני אעשה בלעדייך. אני ארצח, אני אגנוב, אני
אקטוף את הירח בשבילך", הוא אמר ואחז בידי.
"אני אוהב אותך", הוא חזר על המשפט שנית, משפט שהמס אותי
סופית. פתחתי את פי לומר לו משהו אך ברגע האחרון החלטתי להגיד
את זה הכי ברור שאפשר. נשקתי לו בשפתיו, נשיקה ארוכה ומהפנטת
לאור ירח-
"שיר, את אתי?" הוציאה אותי קורל באכזריות מהרגע הנפלא ההוא.
"אמ... מה? כן, בטח", אמרתי לה בחיוך. לא סיפרתי לקורל על
הנשיקה עם עומרי, לא יודעת למה.
"אני אמרתי שאני צריכה ללכת", היא אמרה וקפצה על רגליה.
"אה... חבל", אמרתי, מביטה בשעון שהורה כבר על שעת צהריים
מאוחרת.
"טוב... אז ביי", אמרתי לה, מלווה אותה לדלת.
"היי שגיא", אמרה קורל לפני שיצאה מהדלת כי באותו הרגע שגיא
יצא מחדרו, שערו סתור לכל הכיוונים וניכר עליו שרק עכשיו
התעורר משינה.
"בוקר טוב", חייכתי אליו.
"מה את כל כך מרוצה על הבוקר?" הוא אמר, משפשף את עיניו.
"סתם... יום יפה", אמרתי לו, מביטה החוצה מהחלון.
"כן... בטח", הוא אמר ונכנס להתקלח.
הלכתי למטבח, מהורהרת ומלאת מחשבות. שגיא תמיד היה ה-אח שלי,
תמיד שם בשבילי, במיוחד אחרי שניב מת, הוא עזר לי ותמך בי.
בלעדיו אני לא יודעת מה היה קורה לי.
ופתאום, בעוד שבועיים האח הגדול שלי מתגייס, יהיה לי כל כך קשה
להיפרד ממנו-
צלצול הטלפון בבית העיר אותי ממחשבותיי.
"הלו?"
"שירי?"
"אימא?"
"מה קורה?" היא אמרה מהצד השני של הקו.
"את לא בעבודה?" שאלתי מעט מופתעת.
"כן, פיניתי לי רגע כדי להודיע לכם שאני ואבא נחזור היום ממש
מאוחר. אחרי העבודה אנחנו נוסעים לחברים, אוקיי מותק?"
"בטח, אין בעיה".
"אז תני לבוטן לאכול שלא יגווע ברעב, ותזמינו פיצה לארוחת
צהריים או משהו כזה", היא אמרה בנימה הרגילה של אימא פולנייה.
"כן אימא, מה שתגידי", אמרתי לה, מאבדת עניין בשיחה.
"טוב מותק, המשך יום נעים, אוהבת", היא אמרה וקליק קטן סימן את
סיום השיחה.
צעדתי בצעד מהיר לעבר המקלחת.
"שגיא?" שאלתי אותו מעבר לדלת.
"מה?" הוא שאל בקול, מנסה להתגבר על רעש המים הזולגים.
"אתה הולך למאיה?"
"כן, אני הולך אליה אחרי המקלחת", הוא אמר והחליש את זרם המים
כדי לשמוע אותי טוב יותר. "למה?"
"סתם", אמרתי לו, מושכת בכתפיי למרות שהוא אינו רואה אותי
כלל.
"טוב", הוא אמר ורעש המים המתגבר סיים את השיחה בינינו.
הלכתי לסלון לאטי, מחשבות עצלות עוברות בראשי בנחת.
"כמעט דרכתי עליך", אמרתי לבוטן שרץ והסתובב סביב רגליי - סימן
מובהק שהגיע הזמן לתת לו לאכול.
"בוא, שמן שלי", אמרתי לו והלכתי לכיוון הקערה שלו. הוא מיד
הגיב ביללה ומיהר לרוץ אחריי.
"בתיאבון", אמרתי לו מיד אחרי שמילאתי את הקערות שלו במים
ואוכל.
השתרעתי על הספה בחוסר מעש, מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה.
"אין כלום מעניין בטלוויזיה הזאת?!" מלמלתי לעצמי, מעבירה
בהחלטיות ל-MTV, מנענעת את כפות רגליי לפי קצב המוזיקה.
"זזתי", שמעתי את שגיא קורא וסוגר אחריו את הדלת.
"ושוב אני לבד", אמרתי וחיוך רפה על פניי. תפסתי את השלט
והגברתי את המוזיקה בפול ווליום.
לא עברו חמש דקות ונשמע צלצול של פעמון הדלת.
"רק שהוא לא החליט לחזור", מלמלתי לעצמי בשקט, מקווה שזה לא
שגיא.
"מה את-" פתחתי במהירות את הדלת, מצפה לראות את שגיא, ובמקום
זה עמד שם עומרי.
"היי", אמרתי במהירות, מתאוששת מההפתעה.
"היי", הוא אמר בחיוך. שמתי לב שמעט מתחת לעינו השמאלית של
עומרי "צמח" פנס גדול וסגול.
"אמ... בוא תיכנס", אמרתי לו מעט במבוכה. לא ראיתי את עומרי
מאז הנשיקה שלנו. זזתי לאחור, מאפשרת לעומרי להיכנס לבית.
"אז... מה קורה?" הוא אמר וטמן את ידיו עמוק בכיסים.
"בסדר", אמרתי לו, מחייכת ומרימה אליו מבטי.
"זה התנפח", הוספתי.
"כן... לא מצאתי משחה או משהו אחר לשים על זה", הוא אמר ונגע
חלושות בבליטה הנפוחה והסגולה.
"אפשר לחפש אצלי משהו", אמרתי, מודעת לעובדה שלחיי בוערות.
"בוא אחריי", אמרתי לו והתחלתי לצעוד לכיוון האמבטיה.
"שב איפשהו", אמרתי לו, נוברת בארון התרופות.
"נהנית במסיבה?" שאל אותי עומרי.
"בסוף היה כיף", אמרתי לו, עדיין בלי להפנות לו את מבטי. ידיי
רעדו קלות כשהרמתי קופסה של משהו לשיכוך כאבים.
"ובהתחלה?" הוא אמר בקול טיפה יבש.
"בסדר", אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"אני לא מוצאת", אמרתי לבסוף, נעמדת על רגליי בייאוש.
"לא משנה", הוא אמר.
"אתה רוצה אולי קרח לשים על זה?" שאלתי, בוחנת מקרוב את
החבורה.
"לא, זה יכאב יותר", הוא אמר והתיישב על השיש.
"את יודעת מה אימא שלי הייתה עושה לי כל פעם שהייתי נופל?"
"מה?" שאלתי בעניין מתיישבת לידו.
"נותנת לי נשיקה במקום ואומרת לי שעכשיו זה יעבור", הוא אמר
בחיוך קטן ועצוב.
"כשהיא חלתה", הוא המשיך, "נתתי לה כל יום נשיקה כדי שתבריא,
אבל זה לא קרה", הוא אמר והשפיל מעט את מבטו.
"היא נפטרה מסרטן", הוא הוסיף אחרי כמה שניות של שקט.
"זה כואב לך?" שאלתי בקול חלוש ונגעתי קלות בחבורה הסגולה.
"כן, די", הוא אמר ועיווה את פרצופו בכאב כשנגעתי בו.
"סליחה".
"זה בסדר", הוא אמר בחיוך.
"ועכשיו?" אמרתי בקול חלוש עוד יותר, "עכשיו כואב לך?" אמרתי
ונתתי לו נשיקה עדינה על החבורה.
"לא", הוא לחש מחייך.
"אבל אני רואה", הוא אמר והסיט את הפוני מעיניי, "אני רואה שיש
לך פה פצע", הוא אמר ונתן לי נשיקה מהוססת קרוב לשפתיים.
"כן, הוא כואב לי", אמרתי לו בחיוך ונישקתי אותו חזרה.
"ועכשיו?" הוא שאל ונתן לי נשיקה בשפתיים.
"עכשיו הרבה יותר טוב", אמרתי לו בין נשיקה קטנה לנשיקה.
הרגשתי נפלא, סוף סוף אני יכולה להיות מאושרת.
"את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא שאל וחיבק אותי חזק.
"הכי בעולם", אמרתי לו, עוצמת את עיניי בחוזקה.
הימים חלפו. אני ועומרי הפכנו לזוג רשמית. היינו מסתובבים
בהפסקות יד ביד, צוחקים יחד ומדברים. יכולתי לספר לו הכול
ולדבר אתו על הכול. הוא תמיד הבין אותי ותמך בי. הרגשתי
מאושרת, שסוף סוף אני יכולה להיות מאושרת כמו כולם, להפסיק
לשקוע במרה השחורה שלי ולהתחיל לחיות.
הכול השתנה לילה אחד, בחלום מוזר ביותר שחלמתי.
ישבתי על חוף הים בשקיעה. עומרי ישב לידי וחיבק אותי חזק. זה
היה רומנטי וכייפי.
"שיר?" אמר קול מאחורינו, קול שהוציא את כל האוויר מריאותיי.
"מ... מה?" אמרתי במהירות והסתובבתי להביט באדם שמדבר אלינו.
"מה שלומך, מתוקה?" הוא שאל בשקט.
"ניב?" לחשתי, "זה אתה?"
"את כבר לא מזהה אותי?" הוא אמר בחיוך והתקרב אליי.
"בטח... כלומר, בטח שאני מזהה", אמרתי בהתרסה קלה.
"אז... מה שלומך, מתוקה?" הוא שאל שוב בקול שקט ומתוק.
"הכול... הכול..." אמרתי והסתובבתי להביט בעומרי שנשאר לשבת
ולא העיף אל ניב אפילו מבט, כאילו אני עדיין יושבת לצדו ומחבקת
אותו.
"הכול טוב", אמרתי לבסוף והפניתי את ראשי באטיות אל ניב.
"ניב, אתה-" המילים נעתקו מפי. ניב היה גבוה הרבה יותר משזכרתי
אותו. הוא לבש מדים ונעליים שחורות וכבדות.
"אני מה?"
"חייל", הוספתי לבסוף.
"אה... כן", הוא אמר וחיוך מאושר הפציע על פניו.
"חיל רגלים כמו שתמיד רציתי".
"אתה... אתה קרבי?"
"כן", הוא אמר והושיט ידיו לחבק אותי.
"ניב, אני-"
"את לא שמחה לראות אותי?" הוא שאל וחיוכו דעך באכזבה.
"אני תמיד שמחה לראות אותך", אמרתי לו והכרחתי את עצמי לחייך.
"אז תביאי לי חיבוק כמו שצריך", הוא אמר וחיוכו חזר להפציע.
"בטח", מלמלתי וחיבקתי אותו חזק.
"התגעגעתי אלייך", הוא לחש וחיבק אותי חזרה, מלטף את שערי
בעדינות.
"איפה היית כשהייתי צריכה אותך?" שאלתי אותו ודמעות ירדו על
לחיי.
"הייתי אתך כל הזמן, החזקתי לך את היד ממש ברגע האחרון", הוא
אמר ואחז בידי.
"לא החזקתי מעמד בלעדיך".
"ראיתי", הוא לחש והוריד תרמיל כבד מגבו.
"אבל עכשיו את בסדר, נכון?" הוא אמר והעיף מבט לראשונה
בעומרי.
"אני-" אמרתי בשקט והבטתי גם אני בעומרי, "אני כבר לא אותו
דבר".
"את נראית אותו דבר", הוא אמר ושמתי לב שחיוכו דעך, עיניו לא
משו מעומרי.
"אולי מבחוץ".
"גם מבפנים".
"איך אתה יודע?"
"אני יודע הכול", הוא אמר והעביר אצבע אחת על שפתיי.
"התגעגעתי לשפתיים האלה, אבל אנחנו נפרדים עכשיו", הוא אמר
והביט אל האופק.
"לא, אל תלך!" אמרתי במהירות. הרגשתי שאני מתמוטטת.
"למה לא? את מסתדרת מצוין".
"אני... אני... אתה בכלל לא מבין נכון?!" אמרתי נואשות ועיניי
התחננו למבטו.
"מה יש לי להבין?" הוא שאל והפנה אליי עיניים עצובות ובהירות.
"כל כך התגעגעתי אליך, לריח שלך, לעיניים שלך, אני כל כך
מצטערת ששכנעתי אותך לעלות למונית הזאת, אני כל כך מצטערת שלא
נשארנו בבית, אני כל כך מצטערת!" לחשתי ודמעות זלגו על לחיי
במהירות.
"גם אני".
"אתה לא יודע בכלל איך הרגשתי כשהדם שלך היה על הידיים שלי.
הייתי משותקת, לא יכולתי לזוז, לא עיכלתי את זה אפילו שאמרו לי
אלף פעם "הוא מת, תמשיכי הלאה", לא יכולתי להמשיך. רציתי לחבק
אותך חזק ולתקן את הכול, להחזיר את הגלגל. אתה לא יודע איך
הרגשתי בלוויה כשאימא שלך בכתה, כשאבא שלך שתק ולא חייך. אתה
לא יודע מה הרגשתי. הרגשתי שהרסתי משפחה, הרסתי חיים, הרסתי
אותנו".
"את לא-"
"אל תגיד לי מה אני לא ומה אני כן, אוקיי?" אמרתי בעצבנות
והפניתי אליו את הגב.
"שיר", הוא אמר ונגע בכתפי. המגע שלו היה רך עדין ושונה.
"אני כבר לא זוכרת אותך", לחשתי ופרצתי בבכי מחבקת אותו חזק.
"אני רוצה אותך אתי תמיד", אמרתי לו בלחש.
"אני תמיד אתך, רק תקראי לי", הוא אמר, נפרד ממני בנשיקה, הלך
ונעלם בקצה האופק.
התעוררתי שטופת זיעה והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. בוטן התיישב
עליי והתחיל ללקק את היד שלי.
"הוא הלך, נכון?" שאלתי אותו, מביטה החוצה לחלון השחור מהלילה.
בוטן יילל, כאילו בהסכמה, והתכרבל על רגליי.
שגיא אמור היה להתגייס בעוד יומיים. 'אולי בגלל זה הוא היה
לבוש מדים', חשבתי לעצמי כשירדתי למטה לשתות מים.
כעבור יומיים, בבוקר הגיוס שלו, עלינו כולנו על המכונית,
מתרגשים נורא. שגיא הוריד את כל השערות הבלונדיניות היפות שלו
מהראש, ועכשיו הוא נראה ממש כמו חייל. הפרידה ממנו הייתה קשה,
כל הזמן בכיתי וחייכתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז אני
ומאיה עמדנו בצד ובכינו כמו ילדות קטנות. מאיה הייתה קטנה
משגיא בחצי שנה, בגלל זה היא מתגייסת רק בעוד כמה חודשים.
"יהיה בסדר, קטנה שלי, טוב?" הוא אמר וחיבק אותי חזק.
"בטח", אמרתי לו בקול מצונן.
"ביי אימא", הוא אמר ונשק לאימא על הלחי הרטובה מדמעות שלה.
"ביי אבא", הוא הוסיף וחיבק חזק את אבא שדמעות עמדו בעיניו.
"ביי חמוד שלי, תתקשר ושמור על עצמך", אמרה אימא. נפרדנו בקצרה
ממאיה והלכנו לאוטו. היא תישאר אתו עוד כמה דקות, עד שהוא
יתבקש לעלות לאוטובוס.
"אחח... הם גדלים כל כך מהר", מלמל אבא והתניע את המכונית.
כל הדרך נסענו בשקט. כשירדתי מהאוטו ראיתי את עומרי מציץ מפתח
המקלט.
"אני אעלה עוד מעט הביתה", אמרתי לאימא ורצתי במעלה השביל אל
המקלט.
"היי יפה", הוא קידם את פניי בחיוך.
"היי מתוק", החזרתי לו מחמאה משלי ונשקתי לו על השפתיים.
"איך עברה הפרידה?"
"אפשר לומר שבסדר", אמרתי לו, מחייכת ברכות.
"אני רואה שבכית".
"היה עצוב".
"אני מתאר לעצמי", הוא אמר והתקרב אליי. "אז בואי נשמח אותך
קצת", הוא הוסיף וחיבק אותי קרוב קרוב.
"איך?" שאלתי בחיוך.
"ככה", הוא אמר ונשק לי, "וככה", הוא אמר שוב ונתן לי עוד
נשיקה, "וככה-"
הפלאפון שלי צלצל.
"רגע", אמרתי לו והתנתקתי ממנו בקלות.
"הלו?"
"הלו?" ענה לי קול מהצד השני. "שלום", הוסיף הקול.
"היי", אמרתי לאט.
"שיר, זאת... זאת אימא של ניב", אמרה אילנה, אימא של ניב. מיד
נזכרתי בקולה והרגשתי צביטה קטנה בלב.
"היי אילנה, מה... מה שלומך?" שאלתי מעט בגמגום.
"את יודעת", היא אמרה ולא הוסיפה. ממש רציתי להגיד לה שאני לא
יודעת אבל ידעתי שזה לא מנומס.
"תקשיבי שיר, התקשרתי כדי להגיד לך שמחרתיים אנחנו עושים אזכרה
לניב", היא אמרה ונשמה עמוק. "זה לא שנה, אבל מחרתיים זה בדיוק
חצי שנה וחשבתי שנעשה משהו קטן למשפחה ולחברים הקרובים אז
חשבתי שאולי גם את תרצי לבוא. אני יודעת שזה על זמן בית ספר
אבל את לא חייבת לבוא אם את לא רוצה, אני אבין לגמרי, באמת",
היא דיברה מאוד מהר, כאילו אם תדבר מהר זה יכאב לי פחות.
שתקתי, הרגשתי שאני קורסת מבפנים, לא ידעתי מה לומר.
"שיר?" היא אמרה לבסוף מעט בחשש.
"כן... אני פה", אמרתי ונשמתי עמוק. "ברור, ברור שאני אגיע.
תודה שהתקשרת".
"אין על מה", היא אמרה וסגרה את הטלפון בקליק קטן.
"מה קרה?" שאל מיד עומרי כשראה את פניי. לא יכולתי לדבר, לא
יכולתי לזוז.
"אני..." התחלתי למלמל כעבור דקה.
"אני לא מאמינה", אמרתי והרגשתי שרגליי לא נושאות אותי יותר.
"אני-"
"שבי", אמר עומרי ורץ להביא לי כיסא.
"אני... הוא", אמרתי ודמעות חנקו את גרוני.
"מה קרה, שיר? מה קרה?"
"אני שכחתי", אמרתי בקול שבור, כובשת את פניי בידיי.
"מה שכחת?"
"מחרתיים זה חצי שנה".
"חצי שנה למה?"
"הוא מת", הוספתי בקול שלא עלה על לחישה.
"אני..." התחיל לומר עומרי אבל קולו דעך וגווע. ראיתי את מבט
הצער בעיניו למרות שהוא סירב להביט בעיניי שלי.
"הוא באמת מת", אמרתי וצבטתי את עצמי בחשאי.
"כדאי שתלכי הביתה", אמר עומרי וראיתי בעיניו שהוא לא רוצה
לראות אותי מתפרקת כך על החבר הקודם שלי.
"טוב", אמרתי אבל ידעתי שהוא אומר את זה גם מתוך דאגה.
"אני אלווה אותך", הוא הוסיף וחיבק ביד אחת את הכתף שלי.
"ביי", הוא לחש והסתובב כשהגענו אל הדלת.
ניסיתי להחזיר לו ברכת שלום אבל קולי סירב להישמע לי.
"היי נסיכה, חזרת הב-" קולו של אבא נקטע בבת אחת כשראה את פניי
הבוכיות.
"מה קרה?" הוא שאל מיד בקול מודאג.
"הכול בסדר, שיר?" הוא שאל בקול רציני.
"מה קורה פה?" שאלה אימא שבאה בריצה למשמע דבריו של אבא.
"אני... " התחלתי למלמל.
"אני שכחתי ממנו", אמרתי, פורצת בדמעות מחודשות ומתרפקת על
כתפיו הרחבות של אבא.
"ממי שכחת, מותק?" שאלה אימא בשקט, מלטפת את ראשי.
"אפילו אתם שכחתם ממנו", אמרתי בנימה קלה של אשמה. "אילנה
התקשרה אליי", הסברתי אחרי כמה שניות של שקט ושל חוסר הבנה מצד
ההורים שלי. "היא אמרה לי שמחרתיים זה חצי שנה, ואני שכחתי".
"את לא שכחת", אמרה אימא בשקט.
"בטח שכן", אמרתי, מתיישבת על הספה בייאוש.
"את לא שכחת", אמרה שוב אימא, מתעקשת על דעתה, "אני יודעת שלא
שכחת".
"מאיפה לך?" עניתי לה בחוצפה.
"כי אני רואה אותו", היא אמרה בעצב פתאומי.
"באמת?!" אמרתי, מסרבת להאמין.
"אני רואה אותו בעיניים שלך, בתנועות שלך, בדמעות שלך, אני
רואה עד כמה את מתגעגעת אליו. את לא יודעת איך זה קורע לי את
הלב בכל פעם מחדש", היא אמרה ומחתה דמעה בודדה שזלגה על לחיה.
אבא ואימא הרגיעו אותי והבטיחו לקחת אותי ביום ראשון בבוקר
לבית של ההורים של ניב.
ביום חמישי חזרתי הביתה כרגיל, מעט יותר עצובה. עומרי לא הרחיב
על הנושא, הוא רק חיבק אותי חזק ולא עזב אותי לרגע, כאילו פחד
שאני אברח ממנו אל ניב.
כשחזרתי הביתה פניה של אימא היו מלאות אור.
"מה קרה? למה את כל כך שמחה?" שאלתי בחשד, שואפת עמוק אל קרבי
ריח של בישול.
"הוא בבית", היא אמרה באושר.
"הוא בבית?" צעקתי מאושר, זורקת את התיק שלי, מדלגת מעל בוטן
ורצה בטירוף לחדר שלו.
"שגיא?" שאלתי באושר מתפרץ מחוץ לדלת חדרו. "שגיא, אתה כאן?"
שאלתי, דופקת חלש על הדלת. הדלת נפתחה ושגיא עמד, גבוה ורטוב
אחרי המקלחת שלו.
"אתה כאן", לחשתי לו וחיבקתי אותו חזק. אני כל כך אוהבת את האח
הגדול שלי.
"אני כאן", הוא לחש לי חזרה. "שיר, אימא סיפרה לי", הוא אמר,
עדיין לא מרפה ממני.
"אני כאן בשבילך, את יודעת את זה? תמיד כאן בשבילך", הוא הוסיף
וקולו רעד.
"אני יודעת", לחשתי לו ודמעות זלגו מעיניי.
"אני אקח אותך, אוקיי? אני רוצה לקחת אותך", הוא אמר ומחה את
הדמעות מעיניי. הנהנתי בראשי לאות הסכמה ועליתי לחדר שלי.
הייתי אמורה לא ללכת לבית הספר, כבר סיפרתי לקורל שרק חיבקה
אותי בהבנה ובניחומים.
הבגדים הוכנו כבר בערב, ואני, שלא רציתי לחשוב על יום המחר,
הלכתי לישון מוקדם, אך השינה שלי הייתה טרופה ומלאה בסיוטים.
כשנרדמתי לבסוף השחר כבר עמד להפציע.
"שירי!" קראה לי אימא ופתחה את החלון, נותנת לקרני שמש ראשונות
להיכנס לחדרי. "הגיע הזמן לקום".
"ישנתי רק שעתיים", אמרתי לה אך כבר הייתי ערנית ודרוכה.
"לא... לא נורא, תשלימי שעות כשתחזרי, אוקיי?" היא אמרה וסירבה
להביט בעיניי.
"בטח", לחשתי ונכנסתי למקלחת. התקלחתי בזריזות וצחצחתי שיניים,
התלבשתי וסידרתי את שערי.
"יאללה שיר", קרא לי שגיא מלמטה, "אנחנו יוצאים!"
ירדתי למטה ברגליים רועדות.
"את נראית יופי", הוא אמר בחיוך. הוא לבש ג'ינס וחולצת טריקו
שחורה.
"ביי אימא", אמרתי לה בחיוך קלוש.
"ביי מתוקה שלי. תהיי חזקה בשבילי, טוב?" היא אמרה וכבר לא
יכלה להחזיק את דמעותיה בפנים.
"בטח, בשבילך", לחשתי מתאפקת לא לבכות, יצאתי החוצה עם שגיא
ובאמצע השביל הוא לחש: "תעשי את זה מהר".
"את מה?" שאלתי, מעט מבולבלת.
"הוא מחכה לך", הוא אמר בשקט והחווה בראשו למקלט. עומרי עמד שם
בג'ינס בלבד, מביט בי הולכת.
"אני תיכף באה", אמרתי לו ונשמתי עמוק. התחלתי לצעוד לעבר
עומרי.
"שירי", הוא לחש, "רק רציתי להגיד לך שלום".
"תודה", לחשתי וחיבקתי אותו.
"תחזרי אליי, טוב? תחזרי, אני מחכה לך פה", הוא אמר ואני רק
משכתי בכתפיי והנהנתי.
"אני צריכה ללכת", אמרתי ונשקתי לו בשפתיים. שגיא כבר התניע את
המכונית וחיכה לי.
"ביי יפה שלי, תחזרי", הוא אמר, החזיק את ידי חזק ואז שחרר.
"הוא אחלה", אמר שגיא כשנכנסתי למכונית.
"כן, הוא משהו מיוחד", אמרתי לו אבל ראשי לא היה עם עומרי
עכשיו.
הנסיעה עברה עלינו בשקט.
"אתה הולך למאיה?" אמרתי לו לבסוף, "כן, אני אהיה אצל מאיה עד
שתסיימי ואז נלך. אל תתחשבי בי, אוקיי? מתי שאת רוצה ללכת נלך.
מאיה אמרה שהיא תבוא אלינו בכל מקרה".
"טוב", אמרתי לו ולבי התחמם כשראיתי עד כמה כולם דואגים לי.
"איפה את יורדת?" הוא שאל כשהגענו לשכונה שבה גרנו.
"אצל רועי", אמרתי לו. אתמול בערב רועי התקשר ואמר לי לבוא
אליו.
"אין בעיה", הוא אמר ותוך כמה דקות היינו מתחת לבית של רועי.
"ביי", אמרתי לו ונשמתי עמוק.
"ביי מתוקה, אני אוהב אותך", הוא אמר וחייך אליי.
צעדתי לכיוון הדלת כשהיא נפתחה ורועי יצא ממנה, שערו מסורק
בקפידה והוא לבוש בחולצת טריקו מקושקשת ובג'ינס.
"היי", אמרתי לו בחיוך קטן כשהתקרבנו.
"שלום", הוא אמר וחיבק אותי קצרות.
"נלך?"
"נלך", אמרתי. הלכנו בשקט, לא דיברנו בכלל - לא על ניב, לא
עלינו ולא על מה שקרה במסיבה. בכניסה לבית העלמין רועי שלף
כיפה שחורה והניח על ראשו בזהירות.
"הקדמנו כמעט בחצי שעה", הוא אמר אבל נכנס בכל זאת.
"לא נורא", אמרתי וחשבתי שעדיף כך. שלפתי מן התיק נרות זיכרון
וגפרורים הלכתי בין הקברים בדרך מוכרת ועצובה להפליא. במרחק
נראו כמה אנשים מתאבלים על קבר. נעמדתי לפני המצבה הקרה
ונזכרתי ביום שבו עזבתי את המקום הזה, בוכה ומשלימה עם גורלי.
"התגעגעתי", לחשתי למצבה, נושקת לה קלות. אדרנלין זרם לי בגוף
והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.
הדלקתי נר נשמה והבאתי אחד גם לרועי שעמד בחרדת קודש מעל המצבה
בשפתיים רוטטות ובעיניים לחות. ישבנו קצת ליד המצבה בשקט, לא
אמרנו דבר. המוות שריחף באוויר מילא את החלל הריק. איבדתי
תחושת זמן אך כעבור זמן לא ידוע אמר רועי בקול מצונן: "הם
באים". הרמתי את ראשי וראיתי חבורה שחורה נעה לכיווננו. נעמדתי
על רגליי ויישרתי את בגדיי. כשהוריו של ניב הגיעו יחד עם כל
המשפחה היה רגע של מבוכה. בסוף לחצתי את ידו של אביו העצוב
ונשקתי ללחייה של אמו הבוכייה.
"תודה שבאתם", אמר אביו של ניב כשהשתרר שקט והוא פנה לקרוא
נאום קצר, ממש כמו בהלוויה שלו.
"חצי שנה עברה מאז שאיבדנו את המלאך שלנו,
חצי שנה עברה מאז שעמדנו כאן כולם יחדיו לאחרונה.
חלקנו עזבנו", הוא אמר והביט בי לחלקיק שנייה,
"חלקנו נזכרנו, חלקנו עדיין בוכים ומנסים לתפור את הפצע
שנפער.
מנסים להבין שניב שלנו לא חוזר,
הוא נפל קורבן לתאונות הדרכים ואפילו אנדרטת הזיכרון שלו
לא מצליחה להנציחו כראוי,
לא ספר ולא תמונה,
לא מצליחים להסביר את מה שהיה, מה שאירע.
אנו עומדים פה, חולקים לו כבוד וחושבים על מה שהיה יכול
להיות.
תודה שבאתם", הוא אמר, קיפל את פיסת הנייר והכניס אותה לכיס.
האנשים התפזרו אט אט, הדליקו נרות או שתקו.
הרגשתי מועקה אדירה. לא יכולתי לשהות עוד במקום הזה, שכאילו
איבד משלוותו.
משכתי בשרוולו של רועי ואמרתי לו להתראות.
צעדתי בין הקברים בעיניים דומעות. הרגשתי כאילו אבא של ניב
האשים אותי על שעזבתי.
הרגשתי שהחיים שלי נהרסו ברגע נורא אחד.
קיבלתי החלטה ויצאתי מבית הקברות.
לא ידעתי אם רועי הלך אחריי או לא, הייתי אדישה לסביבה שלי.
צעדתי לכיוון הזולה שלנו, בצעדים מהירים ונחושים, מוחה את
עיניי ונשבעת לא לבכות עוד לעולם.
נכנסתי לזולה. השלטים שהכנתי כבר הורדו מהקירות מלבד השלט
הגדול עם התצלום שלנו.
חיטטתי קצת בדברים ומצאתי את מה שחיפשתי - דפים ועיפרון.
ישבתי ליד השולחן והתחלתי לכתוב, כותבת את מה שהרגשתי ואת מה
שעבר לי בראש.
"ניב,
אני באה,
כל כך כאב לי כל הזמן,
כל כך שנאתי כל הזמן,
נהייתי עיוורת לדברים הברורים.
אני אשמה, אני הייתי אמורה להיות למעלה ולא אתה.
אתה יודע, לפעמים אני חושבת שזה היה הרבה יותר קל למות ככה ולא
לחוות את כל זה.
אנשים היום נפרדו ממני כאילו זאת הפעם האחרונה שהם רואים
אותי.
אולי הם צדקו.
לרגע חשבתי שהכול עבר ונשאר מאחוריי,
כל כך האמנתי בזה, כל כך רציתי להאמין בזה עד ששכחתי אותך.
אתה בוודאי לא יודע מה אני הרגשתי בכל הפעמים האלה שבאת
לביקור,
ברור שאתה לא יודע! יושב לך שם ומביט בי מלמעלה ולפעמים יורד
אליי כדי להזכיר את קיומך ולהביא לי עוד קצת סבל.
כל מה שקרה לי מאז היום ההוא, היום שבו נהרגת,
היה כיסוי לרגע הזה, כיסוי לפחד הנורא שהרגשתי, לקור התמידי
שעטף אותי.
אני לא אסב יותר כאב במותי מאשר בחיי,
יהיה הרבה יותר קל לכולם ככה.
אני אהיה אתך סופסוף ואוכל לבקש ממך סליחה על מה שקרה, על מה
שלא קרה.
כל כך רצית להתגייס לצבא, רצית לגור לבד ולנסוע לטיול בארצות
הברית אחרי הצבא.
ואני, בדחף פתאומי לצאת לרקוד, הרסתי את חייך,
הרסתי את חיי.
זהו,
אני רוצה שמי שימצא את זה יגיד להורים שלי שישמרו על בוטן,
ושיגידו לשגיא שאני אוהבת אותו,
ולעומרי תודה, תודה שנתן לי רגעים של אושר בכל העצב הנורא
הזה,
לקורל על התמיכה,
ותודה להם על חיים נפלאים.
תודה.
זהו, ניב,
אני מגיעה,
אני באה אליך.
אוהבת מאוד,
שיר"
סיימתי לכתוב וקיפלתי את המכתב. ישבתי בחוסר מעש בזולה, חושבת
על הדרך הכי מהירה למות.
דרך שלא אצטרך לסבול יותר מכמה שניות.
הבטתי סביבי, מחפשת משהו להיעזר בו. לא היה דבר שימושי בזולה,
רק כמה קרטונים מלאים בזבל ובתמונות ישנות. הבטתי לתקרה
בייאוש, מביטה בקרס גדול שהיה תלוי מהתקרה.
'זהו זה', אמרתי לעצמי, מורידה מעליי את החולצה שלי, נשארת
בחולצה קצרה בלבד. הקור מיד תקף אותי, אך לא התייחסתי אליו
בכלל, הרי הקור הזה בא מתוכי ולא מבחוץ, מזג האוויר הסגרירי לא
קפוא כמו הרגשתי. הנחתי את המכתב על השולחן, עליתי על כיסא,
קרעתי את החולצה והכנתי לעצמי חבל, אין לי עוד טעם לחיים.
הייתי צריכה לעשות את זה מזמן, לפני חודשים.
ירדתי מהכיסא לאט, ווידאתי שלא אגע ברצפה בעת הנפילה כשנשמעה
נקישה חלושה על הדלת.
עומרי נכנס בעיניים מצועפות.
"שיר, אני יכול להיכנ-" קולו קפא במקום כשהביט בי. עיניו סקרו
במהירות את החדר, עיניו נתקלו בחבל המחכה לי וידיו נקמצו
לאגרופים.
"מה את עושה?" הוא שאל בשקט מפחיד וסגר את הדלת.
"מה את עושה?" הוא צעק עליי בקול. קולי קפא במקומי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי לבסוף.
"מה את עושה?" הוא שאל שוב, ודמעות עמדו בעיניו, גם בעיניי.
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאל, צועק עליי עד שכמעט הצטרד.
"מי אתה בכלל?" צעקתי עליו בחמת זעם, "אני אפילו לא מכירה אותך
שנה ואתה בא וצועק עליי?"
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאל שוב אך הפעם בשקט ובקול
רועד.
"אני הולכת מכאן".
"אני רואה", הוא אמר ולא טרח לעצור את דמעותיו. הוא הפנה את
ראשו באטיות אל המכתב. שלחתי את ידי לקחת אותו אך עומרי היה
הרבה יותר מהיר ממני. עיניו ריצדו במהירות על המכתב, ועם כל
שורה נוספת אגרופיו נקמצו עוד יותר, מקמטים את הדף הלבן,
דמעותיו מכתימות אותו.
"את עוזבת אותי", הוא אמר לבסוף כלא מאמין.
"את באמת הולכת ממני", הוא אמר ועיניו העצובות הפכו פתאום
לכועסות.
"למה את עושה את זה? מה את חושבת שזה יעזור? לברוח ככה מהכול?"
הוא אמר בכעס. "הרי כשאני רציתי ללכת את אמרת לי לא, אז איזו
זכות יש לך לעזוב אותי ככה?! באיזו זכות את הולכת ממני?" הוא
צעק.
"את חושבת שההיסטוריה לא תחזור על עצמה אם תלכי?"
"מה זאת אומרת?" אמרתי לו בקול יציב. דמעותיי כבר יבשו, כאילו
גם גופי כבר השלים עם הגזרה.
"את חושבת שלי לא יהיה קשה? את עוזבת אותי פה כמו כלב! מה את
חושבת לעצמך?! שההורים שלך לא יבכו עלייך? שהחברים שלך לא
יחלמו אותך?" הוא צעק אך עם כל מילה קולו נחלש ולבסוף נשבר.
"אל תלכי ממני", הוא אמר, מוחה את דמעותיו.
"אל תעזבי אותי פה לבד. אמרתי לך פעם אחת ואגיד לך שוב, אין
טעם לחיי בלעדייך, ועכשיו את כותבת מכתב פרידה עלוב והולכת
מכאן?" קולו היה שקט ועצוב.
"אל תלכי ממני שיר, בבקשה", הוא אמר והתקרב אליי בצעדים
קטנים.
"אני חייבת", אמרתי לו לבסוף, "אני לא יכולה לחיות ככה יותר,
אני לא יכולה להמשיך להיות קבורה בעצב הזה".
"אז תשאירי אותי פה לטבוע בו?"
"אתה יודע לשחות, אני לא", אמרתי לו בלי שמץ של הומור.
"כל כך מתאים לך", הוא אמר בחיוך, "כל כך מתאים לך לעזוב את
כולם ככה באמצע, לברוח מהכול. כרגיל, כמו שאת בורחת מכולם".
"אל תגיד את זה", אמרתי לו בקול קר.
"אני אגיד מה שבא לי, כי אלה ממילא המילים האחרונות שתשמעי
ממני בחייך אז מה זה חשוב, אה?! הרי ממילא תשאירי אותי למות פה
אז זה לא משנה, ממילא תלכי לך ככה בתלייה", הוא אמר בשצף קצף,
מצביע על החבל הממתין לי.
"תפסיק", אמרתי לו, מאגרפת את ידיי.
"אני לא אפסיק", הוא צעק. "אני לא אפס-"
"תשתוק!" צעקתי.
"לא אשתוק! אין לך זכות להגיד לי לשתוק, את ממילא כבר מתה!"
הוא אמר ברשעות ועיניו נצצו.
"תלכי כבר, אני לא צריך אותך, זה בסדר!" הוא אמר, בוכה וצועק.
"תעזוב אותי", צעקתי עליו, יוצאת בסערה מהזולה ומותירה אותו שם
לבדו. הלכתי בכעס ובעיניים עצומות, דבריו מהדהדים לי בראש. שוב
התנתקתי מהסביבה, לא רואה ולא שומעת מה קורה סביבי.
"שיר", שמעתי אותו רודף אחריי.
"עומרי, עזוב אותי במנוחה, אוקיי?" צעקתי לו.
"שיר אני מצטע-"
מכונית חתכה את הכביש במהירות מבלי לשים אליי לב. עפתי באוויר,
חשתי חבטה עמומה וכואבת כאחד.
'שיעזוב אותי כבר', המשכתי לחשוב למרות הטשטוש שתקף אותי.
"אני לא ראיתי אותה!" שמעתי זעקות של אישה, המון המולה סביבי.
הרגשתי את ההכרה גולשת ממני והלאה.
"שיר, תישארי אתי. שיר, לא! שמישהו יזמין כבר אמבולנס!" שמעתי
את קולו של עומרי ואולי רק דמיינתי אותו.
שלווה משונה התפשטה ועקצה אותי בכל הגוף.
זעקותיה של האישה וצעקותיו של עומרי המשיכו להתנגן בראשי אבל
מרחוק, כאילו הם צועקים את הדברים מקצהו של מגרש כדורגל.
הרגשתי קלילה יותר, נוחה יותר לזוז אך עם זאת משותקת. הצעקות
פסקו, פקחתי את עיניי לכדי סדק, ויכולתי לראות את השמיים,
שמיים בגוונים מרהיבים של שקיעה ואז - חושך.
"שיר?" שמעתי קול קורא לי מרחוק.
"שיר?" אמר שוב הקול המוכר.
"ניב, אני כאן!" קראתי אליו אבל בלי לראותו, רק לשמוע.
"שיר?" שאל, קולו אבוד ובטוח כאחד.
"ניב? זה אתה?" שאלתי שוב ורגש עמום של דאגה התפשט בי.
"ניב? איפה אתה, כבר ארבע וקבענו להיפגש במרכז לפני שעה!"
קראתי אליו.
אבל קולו של ניב נעלם ולא חזר יותר. במקומו תקף את אוזניי קול
אחר.
"שיר, בוקר טוב", הקול הפעם היה בטוח ומאוד לא מוכר. ניסיתי
לפקוח את עיניי, אבל הרגשתי שהעפעפיים שלי כבדים כמו עופרת.
"שיר", אמר שוב הקול והחל לנדנד לי טיפה. רציתי לשמוע שוב את
קולו של ניב.
"מ... מה?" שאלתי בקול שקט ויבש, עדיין מנסה לשחזר את קולו
בראשי.
"תפתחי את העיניים, אנחנו צריכים לדבר", אמר הקול ללא הגוף.
"אני...", התחלתי לגמגם, "אני פותחת", אמרתי ופקחתי את עיניי
במאמץ רב. מולי נבנתה במטושטש דמותו של אדם לבוש חלוק בצבע
טורקיז מזעזע.
"מה... מי?" שאלתי חצי שאלה בכל פעם. הייתי מטושטשת ולא הבנתי
איך הגעתי לאן שהגעתי.
"את בבית חולים", הסביר האיש שהתברר כרופא.
"אני... זוכרת", עניתי תשובה סתומה בלי להוסיף. המוח שלי התחיל
לדהור במחשבות אין סופיות - ניב כבר לא בחיים, זה היה רק בראש
שלי, המכונית, האזכרה, הריב עם עומרי, הכול חזר והציף אותי בבת
אחת.
"ההורים שלי-?"
"יודעים? כן, הם יודעים, הם בדרכם לפה", אמר הרופא החייכן, הוא
היה צעיר, בשנות העשרים המאוחרות לחייו.
"איפה עומרי?" שאלתי מיד.
"הילד שהגיע אתך מחכה בחוץ. רציתי לדבר אתך לפני שהורייך
מגיעים", אמר הרופא והתיישב על כיסא על יד מיטתי.
"קודם כול", הוא פתח, "אני ד"ר אלון, את יכולה לקרוא לי צח",
הוא אמר בחיוך חברותי, "ואני רוצה לספר לך קצת על מה שקרה לך.
קודם כול, פגעה בך מכונית במהירות הרסנית והתוצאה שנגרמה
הפתיעה אפילו אותי. את שברת את יד ימין, ריסקת את רגל ימין
וסדקת שלוש צלעות. אני יודע", הוא אמר כשראה את ההבעה על פניי,
"אבל אמרתי שהייתי מופתע כי אני לא הייתי נותן לך סיכוי לעבור
תאונה כזאת עם מינימום עמוד שדרה שבור, שזה אומר, שיתוק לכל
החיים", הוא אמר והטה מעט את ראשו כלפיי, "את כל הפצעים שלך
אפשר לרפא. את תישארי ללא כל מגבלה לטווח הארוך", הוא אמר
בחיוך רחב.
"לטווח הארוך?" שאלתי אותו ועולמי כמעט חרב עליי. 'אפילו למות
כמו שצריך אני לא מצליחה', חשבתי לעצמי.
"כן, יהיו לך בעיות עם היד, תצטרכי לעבור אין ספור פיזיותרפיות
ושיקומים שלהערכתי ייערכו כשנה, עם המון כוח רצון חצי שנה, אבל
בסופו של דבר הכול יבריא ויחזור לקדמותו", הוא אמר בטון ענייני
אך חם.
"ו... אבל אני..." התחלתי לגמגם ללא שליטה, לא מבינה מה קורה
לי. הרגשתי שאני רועדת, דמעות נוראות בעצבותן זלגו על לחיי.
"יהיה בסדר", לחש לי הרופא אבל לפתע הוא לא חייך, כאילו החיוך
שלו כבה או נשרף כמו נורה.
"אני רק רציתי ללכת", לחשתי כשדמעות חמות ממשיכות לזרום ממני
והלאה, נלכדות בין שפתיי או זולגות ונספגות בחלוק בית החולים.
הרמתי מעט את ראשי, מביטה כלפיי מטה. היד שלי הייתה חבושה
היטב, ולא יכולתי להזיז אותה בכלל. רגל ימין שלי הייתה בגבס
וצלעותיי הדוקות בתחבושת. המון צינורות היו מחוברים אליי,
אינפוזיות למיניהן ומחטים משונים ננעצו בגופי.
"יש לי עוד משהו להגיד לך".
"מ... מה?" שאלתי בלי ממש להקשיב לו.
"אנחנו נעבור מחר ניתוח ברגל. מצאו רסיס בברך, נוציא אותו ואז
נקבע לך את הרגל", הוא אמר וסימן כמה נקודות בדף קטן שהחזיק
בידו.
"דוקטור?" נשמע קול מאחורי ד"ר אלון.
"שלום", אמר הרופא בקול מעט יותר רשמי. "אני ד"ר אלון", הוא
הציג עצמו ברשמיות לפני הוריי ולחץ את ידיהם.
"היא בדיוק התעוררה", הוא אמר והחווה בידו כלפיי. אבא הביט בי.
יכולתי לראות את המבט המרוסק שלו בעיניים, את הכרת התודה על
פניה של אימא ואת הכאב והפחד למרות החזות החזקה שהראו לפניי.
הוריי המשיכו לדבר עם ד"ר אלון כשאימא מגניבה לעברי כל כמה
דקות מבט דואג.
"שיר?" לחש לי קול חלש.
"עומרי?" לחשתי, מחפשת אותו בעיניי.
"שיר, את בסדר?" הוא שאל בפרצוף עצוב.
"אני בסדר", אמרתי, לא יכולה להתעלם מהבעת הכאב על פניו.
"למה?" הוא שאל בעיניים דומעות ואני הרגשתי מחנק איום בגרוני.
"לא יודעת", לחשתי בזמן שהוא סופג את דמעותיי בשרוולי חולצתו.
"תודה", לחשתי לו והוא נשק לי במצח, "תודה שבאת".
הוריי לא משו ממיטתי לרגע. בלילה אבא התכוון לישון לידי במיטה
מתקפלת שבית החולים סיפק, אימא נסעה הביתה כדי להודיע למורה
שלי, ושגיא כבר ביקר אותי ובינתיים נסע הביתה כי הוא היה חייב
לשוב לבסיס.
לקראת הערב ד"ר אלון שב לבקר אותי, בדיוק כשאבא שלי ירד לקנות
לעצמו אוכל.
"היי שיר", הוא אמר כשנכנס לחדרי.
"היי", אמרתי בשקט, מנסה לעכל את הדברים.
"רציתי לשוחח אתך על הניתוח מחר", הוא אמר והתיישב על הכיסא
לצדי.
"זה לא אמור להיות ניתוח מסובך, רק נוציא לך את הרסיס".
"לא אמור?" שאלתי מעט באימה.
"כן, לא אמור. תמיד יש סיכונים של סיבוך בניתוח אבל הסיכון
מזערי", הוא אמר והישיר אליי מבט. היו לו עיניים כחולות
וחודרות, והרגשתי שהוא סורק אותי מבפנים.
"תקשיבי, שיר", הוא אמר במבט רציני.
"עומרי, החבר שלך, סיפר לי מה קרה", הוא אמר ואני השפלתי את
עיניי. "אנחנו נהיה חייבים לדבר על זה".
"לא עכשיו", אמרתי לו בגרון חנוק.
"לא עכשיו", הוא אמר בחיוך רפה.
"שיהיה לך לילה מוצלח", הוא אמר בחצי חיוך ויצא החוצה להסביר
לאבי שבדיוק חזר מה קורה.
'מעניין איך הוא מגיע דווקא כשאבא לא פה', חשבתי לעצמי בלב.
לרגע הרגשתי כאב חד באזור הלב והצלעות אבל הוא מיד נחלש. 'זה
היה סתם', חשבתי לעצמי, יותר נכון ניסיתי לשכנע את עצמי.
אבל זה לא היה סתם, הכאב הפך לרציף ומסמא חושים, כל כך כאב לי
שלא יכולתי לנשום. ראייתי הפכה לבנה, ולא ראיתי דבר חוץ מהמון
לבן.
אני הולכת במסדרון תכול, צבעו כצבע השמיים ביום חמסין, אבל אני
לא עוצרת להביט ביופיים של הקירות, אני הולכת מהר, רודפת אחרי
משהו, אחרי מישהו.
קולות עמומים נשמעו מאחוריי, אני לא מסתובבת להביט, אני אאבד
אותו, אאבד דבר יקר לי מאוד.
התעוררתי בבת אחת, כאילו מישהו סטר על פניי. ניסיתי להתיישב אך
כאב חודר גרם לי להניח את הראשי על הכר.
"שירי?" נשמע קול שבור.
"אימא?" לחשתי בשקט, עוצמת את עיניי, מקווה שהכאב ייעלם.
"מה... מה קרה לי?"
"היה... יש... המצב שלך הדרדר", היא אמרה בקול מרוסק ולמרות
עיניי העצומות ממש יכולתי לראות את עיניה הנפוחות מבכי.
"ועכשיו?"
"עכשיו הכול בסדר, בעוד חצי שעה אם הכול יהיה תקין תיכנסי
לניתוח", אמר קול אחר שגרם לי לפקוח את עיניי ולהביט בד"ר
אלון. שמתי לב שחוברו אליי עוד כמה מכשירים מאז הפעם האחרונה
שספרתי.
"מה יהיה בניתוח?" שאלה אמי למרות שהייתי בטוחה שכבר קיבלה את
כל הפרטים מאבא.
"ניתוח די פשוט של הוצאת רסיס מהברך, בהרדמה מלאה כמובן", הוא
אמר ובדק כל מיני דברים בשלל המכשירים שהיו מחוברים אליי.
"טוב", היא אמרה בהרהור.
"אני אקח עכשיו את שיר כדי להכין אותה. את מוזמנת להצטרף
אלינו", הוא אמר וניתק אותי מכמה מכשירים.
"יוצאים לדרך!" אמר ד"ר אלון בחיוך רחב והחל להסיע אותי
במסדרונות בית החולים כשאימא משתרכת אחרינו. הגענו לחדר
הניתוח. הוא חבש לראשו כיסוי מצחיק, לידיו כפפות, לרגליו שקיות
ניילון ולפיו כיסוי בד.
"חשוב שחדרי הניתוח יהיו סטריליים", הוא אמר והורה לאימא לעשות
כמוהו בעוד הוא מכניס אותי לחדר.
"טוב, עד שאימא שלך תיכנס", הוא אמר והעיף מבט לעבר אימא שעמדה
בחוץ, "אני רוצה לדבר אתך קצת", הוא אמר והעיף מבט בשעונו.
"בעוד כחמש דקות נרדים אותך למשך שעה וחצי. אני מעריך שהניתוח
ייקח בערך 50 דקות, אבל ליתר ביטחון כמובן..." הוא אמר וחייך
חיוך קלוש שמאוד לא הרגיע אותי.
"טוב, הניתוח פשוט מאוד, עשיתי זאת אין ספור פעמים. ברגע
שנוציא את הרסיס נתפור את החתך ונקבע לך את הרגל. ייקח לך
שבועיים מינימום להחלים פיזית", הוא אמר בענייניות.
"פיזית?" שאלתי.
"כן, פיזית, יהיו לך עוד המון טיפולים נפשיים. כמובן עוד כמה
וכמה טיפולים פיזיים, אבל הרגל שלך תחלים. תוך חמישה מפגשים
פיזיותרפיים תוכלי לחזור ללכת עליה", הוא אמר והפעם חייך.
"בטח", אמרתי בחיוך קלוש ומתוח.
"אז... נתחיל?" הוא אמר כשראה את אימא מתקרבת.
"בטח", אמרתי לו. הבטתי החוצה לחלון הגדול שהשקיף אל המסדרון -
קבוצת רופאים קטנה הכינה את עצמה להיכנס לחדר, וד"ר אלון הוביל
אותי לחדר הניתוח.
"טוב, תספרי אחורה ממאה, לאט, מהרגע שאני מניחה עלייך את זה",
אמרה אחות קטנה ותוקפנית למראה כשכל הרופאים כבר היו מוכנים
לניתוח. עשיתי כדבריה.
"תשעים ותשע", אמרתי בביטחון.
"תשעים ושמונה", ראייתי התערפלה.
"תשעים ושבע", נשימותיי נעשו עמוקות ורגועות להפליא.
"תשעים ושבע", השפתיים שלי נעו בכבדות.
"תשעים ו-" חושך.
"היא צריכה לקום בכל רגע", חדר קול מעורפל לאוזניי. "אני אשאיר
אתכם לבד". צעדים מרוחקים ואז שקט.
"שירי", נשמע קולו של עומרי בבירור, "שיר, תתעוררי".
"אני ערה", עניתי לו, פוקחת את עיניי.
"אל תזוזי", הוא אמר בבהלה.
"למה לא?" שאלתי במהירות.
"שלא יכאב לך", אמר עומרי ועיניו היו נפוחות ואדומות, "תקשיבי,
שיר-"
"לא, עומרי", קטעתי אותו, "תקשיב לי אתה. אני כל כך מצטערת
שהיית צריך לראות אותי שם ו... וכל זה. תודה שנשארת לידי",
אמרתי לו וליטפתי אותו בידי הבריאה.
"אני אוהב אותך, אני כל כך שמח שהייתי שם לעצור אותך, אני-"
"ארוחת צהריים", קרא קול מהכניסה לחדר ואחות מבוגרת ונחמדה
למראה נכנסה עם עגלת מזון גדולה.
"ארוחת צהריים לזוג הצעיר", היא אמרה בחיוך והניחה על ארונית
ליד המיטה מגש גדול מלא בכל טוב.
"בתיאבון", היא אמרה בחיוך והמשיכה הלאה.
"תודה רבה", קרא אחריה עומרי.
"נחמדה", הוא אמר בחיוך והניח את המגש עליי.
"כן, מאוד", אמרתי בשקט.
"קחי, תאכלי", הוא אמר בשקט. עיניו היו לחות אבל הוא לא בכה.
"תודה", אמרתי. הייתה מבוכה קשה באוויר.
"עומרי אני ממש מעריכה את כל מה שעשית בשבילי ו... זהו... אני
מצטערת שאמרתי דברים שלא התכוונתי אליהם ואני שמחה שיהיו לי
עוד המון הזדמנויות להגיד לך את האמת, שאני אוהבת אותך ועכשיו
גם חייבת לך את החיים שלי", אמרתי לו בחיוך קטן.
"אז תישארי לצדי תמיד", הוא אמר בחיוך ונשק על שפתיי.
"שלום", אמר קול מהכניסה.
"היי", אמר עומרי בחיוך וזז הצדה כדי שאוכל לראות מי עומד
בפתח. בפתח עמד רופא בחלוק לבן וחייך חיוך לבן עוד יותר.
"שלום", אמרתי לו בחיוך רפה, לא היה לי כוח לעוד בדיקות.
"את שיר אלקיים?" שאל הרופא שחום העור.
"כן", אמרתי לו.
"אוקיי, אז הגעתי למקום הנכון", הוא אמר בחיוך. "אני רונן,
נעים מאוד, ואני המטפל שלך, כלומר אני דואג לפיזיותרפיה
ולהחלמה הכי מהירה של הרגל שלך ובבוא הזמן גם של היד", הוא
אמר. הבחנתי בג'ינס המשופשפים ובחולצת הטריקו החדשה שלבש מתחת
לחלוקו הלבן.
"אוקיי", אמרתי לו, מביטה בעומרי שישב על הכיסא בשקט והביט בו
בעניין רב.
"טוב, אנחנו כמובן לא נתחיל מעכשיו את הטיפולים אבל אני אבוא
מדי יום לבדוק מה המצב".
הנהנתי בראשי משום שלא היה לי דבר מעניין או חשוב יותר להגיד.
"הורייך בסביבה?"
"לא, הם יחזרו רק אחר הצהריים. הם הלכו לנוח טיפה", התערב
עומרי.
"אז אתה האחראי בינתיים, אה גבר?" הוא אמר בחביבות וקרץ
לעומרי.
"אז נתראה", הוא הוסיף ויצא כלעומת שבא.
"טוב, דרך ארוכה בהחלט תהיה לי", אמרתי לעצמי יותר מאשר
לעומרי.
"את צריכה שאני אביא לך משהו מהבית?" הוא שאל כלאחר יד.
"כן, נשיקות", אמרתי, מתפנקת. הרגשתי מאוד לא נוח עם כל
המכשירים עליי והתפללתי לאוויר צח ולנוחות אבל לא רציתי
להתלונן בפניי עומרי.
הימים חלפו מהר. ביום השני שלי בבית החולים התקינו לי טלוויזיה
מטעם בית החולים כך שרוב זמני עבר בצפייה בשלל ערוצים צבעוניים
מרקדים.
שבוע וחצי עבר מאז שהגעתי לבית החולים ובכל יום רונן דאג לבוא
לבקר אותי למספר דקות אבל יום אחד הוא נכנס לחדרי עם פנקס קטן
וחיוך גדול.
"ומה שלומנו היום?" הוא שאל.
"הרבה יותר טוב", עניתי לו גם אני בחיוך.
"טוב, אני מאוד שמח כי היום אנחנו מתחילים את הטיפולים ברגל
שלך", הוא אמר, עדיין מחייך.
"טוב... הרי אין לי ברירה, נכון?" אמרתי לו בחיוך בזמן שהוא
ביקש מאימא לצאת בזמן הטיפול.
"לא, אז יאללה לעבודה", הוא אמר והפשיל את שרווליו. "טוב,
עכשיו זה הולך לכאוב כי אני מוריד לך את הקיבוע מהרגל אז אני
מזהיר, רק אל תזוזי וזה יכאב הרבה פחות", הוא אמר ולפתע היה
רציני. לאט לאט הוא פתח את הקיבוע, שלב אחר שלב. הרגשתי את
הרגל שלי מתרופפת ואתה כאב חודר.
"זה כואב", לחשתי, מתנשמת.
"זה יכאב עוד הרבה יותר אבל אם לא נתחיל מיד היא עלולה
להתנוון".
לא ממש רציתי להבין את מה שהוא אמר, העדפתי להתעלם אז עצמתי את
עיניי בחוזקה ונשכתי את שפתיי.
"טוב, הנה זה בא", הוא אמר בשקט ושלף במהירות את הקיבוע. זעקת
כאב יצאה מפי וממש יכולתי לראות בעיניי העצומות את אימא
מתחלחלת מהצעקה.
"אוקיי, אוקיי, אנחנו בדרך הנכונה, אני רואה שהרגל מחלימה
מצוין. אנחנו נתחיל בהזזה קלה של הרגל רק כדי לחזק את הברך.
אני רוצה שתהיי חזקה ותשתדלי לא להזיז אותה", הוא אמר והחזיק
בזהירות את הרגל שלי.
"בטח, כן, להיות חזקה", אמרתי תוך כדי התנשפות עמוקה.
"אני מתחיל עכשיו", הוא אמר, מכופף לאט לאט את הרגל שלי.
"זה כואב, מאוד מאוד כואב, תפסיק!" אמרתי לו בלחישה.
"עוד מעט גומרים, שיר. רק עוד קצת, תתאמצי", הוא אמר והמשיך
ליישר ולקפל את הרגל שלי בהדרגתיות.
"בבקשה, תפסיק, זה נורא כואב", אמרתי ודמעות כאב כבר חצו את
לחיי. טעם של דם התפשט בפי כאשר נחתכה השפה התחתונה שלי.
"עוד פעמיים, אני רוצה שתנשמי עמוק ותספרי עד עשר בלב במקום
לצעוק", הוא אמר ברצינות ולא נראה אפילו שמץ מהחיוך שלו.
"טוב", אמרתי לו.
"יאללה, בואי נעשה את זה, חמודה", הוא אמר והתחיל לכופף.
"זה בסדר, עוד שנייה גומרים, עוד פעם אחת. יופי, תנשמי עמוק",
הוא היסה אותי בשקט.
"זהו, סיימנו להיום", הוא אמר וחיוכו חזר אליו בזמן שהחזיר את
הקיבוע בזהירות.
"אני חייב לציין שאת אמיצה מאוד. היה לי מקרה נורא של גברת שכל
הזמן בעטה והזיזה את הרגל עד שנאלצנו להרדים אותה", הוא אמר
וקרא לאימא להיכנס לחזרה.
"שיר", הוא לחש לי באוזן, "אני אבוא מחר בשעה חמש. תדאגי שהחבר
שלך יהיה פה, אוקיי?" הוא אמר בחיוך ועיניו נצצו.
"בטח", אמרתי, לוקחת בהכרת תודה את כוס המים שאימא הביאה לי.
ביום למחרת אמרתי לעומרי לבוא אליי בארבע כדי שנוכל לבלות קצת
ביחד לפני שרונן מגיע. הסברתי לו מה הוא עשה וסיפרתי לו שהיה
נורא כואב. בחמש בדיוק רונן נכנס לחדר עם חיוכו מלא השיניים.
"שלום לכם", הוא אמר בחיוך.
"היי", ענינו אני ועומרי פה אחד.
"טוב, קודם כול, אני שמח מאוד שהגעת", הוא אמר לעומרי.
"ועכשיו, רציתי שתהיה פה כשאני מטפל בשיר. לפעמים נוכחות של
קרובים מאוד עוזרת. אני מבקש ממך לבוא במשך השבוע הקרוב כל יום
בשעה הזאת, בסדר?" הוא אמר ועומרי הנהן במחויבות.
"אוקיי, בואי נתחיל", הוא אמר בחיוך וחזרנו על התהליך של
אתמול. כשרונן יצא הייתי מאוד עייפה ותשושה אבל אסירת תודה על
כך שעומרי עמד לידי והחזיק לי את היד.
הוא הבטיח להישאר לידי כל היום וגם מסר לי את איחוליהם של כל
חבריי לכיתה. קורל ביקרה אותי כמעט בכל יום.
הרגשתי המון מבוכה כששעה לאחר מכן רועי נכנס לחדר ובידו בלון
בצורת לב וחפיסת שוקולד.
"היי", הוא אמר במבוכה והביט בי ואחר כך בעומרי.
"היי", אמרתי לו בשקט.
"טוב, שירי, אני הולך לאכול, אני אחזור בעוד שעה בערך. תרימי
אליי טלפון אם תישארי לבד", הוא אמר ויצא בלי להתייחס אל רועי
בכלל.
"אני שמחה שבאת", אמרתי לו בשקט.
"אני שמח לבוא", הוא ענה.
"שיר, אני מצטער שלא הלכתי אחרייך באותו היום, אני כל כך מצטער
שלא הייתי שם לעצור את זה", ראיתי שכל כך קשה לו לומר את
הדברים האלה, "ואם... ואם עומרי לא היה שם-" הוא עצר, נשם עמוק
והתיישב בבת אחת על הכיסא. "שירי, אני לא יודע מה הייתי עושה
אם גם אותך הייתה לוקחת מכונית. לא הייתי מסוגל לזוז כשסיפרו
לי מה קרה, אני כל כך מצטער", הוא אמר וכיסה בידו על עיניו.
"זה בסדר", אמרתי לו וליטפתי את ראשו, "אתה בכלל לא אשם, זה...
כלומר, זאת אני", אמרתי ביובש.
"אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על מה היה קורה אם... וזה הורג
אותי, מה הייתי עושה בלעדייך?" הוא אמר ונעמד על רגליו. "אני
כל כך רוצה לחבק אותך כשאני רואה אותך ככה, חסרת אונים עם כל
הצינורות האלה והתחבושות אבל אני לא יכול, אני כל כך רוצה",
הוא אמר ומחה את דמעותיו.
"יהיה בסדר, בעוד פחות משנה אני ארוץ כמו מטורפת אחריך ואחבק
אותך עד שתימעך", אמרתי לו בחיוך.
"אני כל כך אוהב אותך", הוא אמר בחיוך וליטף את ראשי. "אני
יודע שיש לך את עומרי וכל זה, אבל רק שתדעי שאני אוהב אותך
ואני אהיה לצדך בכל מה שתעשי או תרצי", הוא אמר, נשק לי על
הלחי ויצא מהחדר. נכון, אני יודעת שעומרי ביקש ממני להתקשר
אליו מיד כשרועי הולך אבל רציתי לחשוב קצת. היה שקט במחלקה
ועוד לפני שהבנתי מה קורה לי נסחפתי לשינה.
השבוע שאחרי הפגישה עם רועי לא היה מיוחד או שונה מלבד העובדה
שהמורה שלי ביקרה כמה פעמים והפגישות עם רונן נעשו ארוכות
ומכאיבות יותר.
עד שיום אחד הוא נכנס לחדר עם זוג קביים וחיוך ענקי.
"היי שיר, היי עומרי", הוא אמר וחייך אלינו.
"מה זה?" שאל עומרי בלי כל צורך בתשובה.
"אנחנו מתקדמים היום", אמר רונן והניח את הקביים ליד המיטה
שלי.
"מה זאת אומרת? מה, אני הולכת מעכשיו על קביים?" שאלתי בשקט.
"כן, ביקשתי מהאחיות להפסיק להביא לך את האוכל לכאן, את תלכי
בקביים בלבד לחדר האוכל", הוא אמר וחיוכו עדיין לא דעך.
"אבל-" מחיתי בזמן שעומרי ניגש לאוזני ולחש לי: "תנסי, אני לא
אתן לו להכאיב לך, אל תדאגי".
"בסדר", אמרתי בשינוי פתאומי בעמדתי.
"מצוין", אמר רונן וספק כפיים. "אז נעשה את זה לאט, לאט
ובזהירות, אוקיי?" הוא אמר ובדיוק כמו בפגישתנו הראשונה, חיוכו
נמחק.
"בטח", אמרתי לו.
"טוב, בואי נוריד לך את הקיבוע, יהיה הרבה יותר נוח ללכת ככה.
מלבד זאת לא תראי אותו יותר בחודשים הקרובים", הוא אמר והוריד
ממני את הקיבוע. עכשיו כמעט לא כאב לי כשהוא הוריד אותו.
"אני רוצה שתרימי את פלג הגוף העליון שלך עד כמה שאת יכולה בלי
שזה יכאב", הוא אמר ואני צייתי. התרוממתי כשלושה סנטימטרים
מהמיטה והנחתי את המרפק על המיטה.
"טוב מאוד, טוב מאוד", הוא מלמל לעצמו חרש. "תורידי את הרגל
הבריאה שלך ותנסי להתיישב".
"אני לא יכולה, זה כואב", אמרתי לו כשנתקפתי כאבים חדים.
"אני יודע, זה לא אמור להיות לונה פארק אבל את חייבת", הוא אמר
ברצינות.
"אבל-"
"בלי אבל, שיר. תקשיבי לי טוב עכשיו", הוא אמר ובקולו לא היה
זכר לעליזות הקודמת. "אם את רוצה לחזור לעמוד וללכת על הרגליים
האלה כדאי שנתחיל לעבוד, אחרת את תישארי תקועה בכיסא גלגלים
לכל החיים שלך, זה ברור? אני לא רוצה שתתייאשי לי בגלל כמה
דקירות קטנות, טוב? עברת מספיק גם ככה", הוא אמר והושיט לי את
הקביים. "תנסי".
"אל תדבר אליה ככה. תן לה את הזמן. קשה לה", אמר לפתע עומרי.
"אני מבין את הדאגה שלך, באמת שכן, אבל אם היא רוצה להבריא היא
חייבת להתעלות על עצמה."
"תעשה את זה יותר לאט-"
"עומרי, זה בסדר".
"לא, זה לא בסדר", הוא אמר והתחיל לדבר עם ד"ר רונן בקול רם.
פתאום בערה בי אש, תפסתי את הקביים ולמרות הכאבים נעמדתי על
רגליי וצעדתי בקושי את שני הצעדים שהפרידו ביני לבין עומרי.
"זה", אמרתי לו ונתתי לו סטירה, "בגלל שפקפקת ביכולות שלי".
"וזה", אמרתי שוב ונתתי לו נשיקה, "בגלל שדאגת לי".
"יופי!" אמר רונן, "אולי אנחנו צריכים לריב כל יום, אה עומרי?"
הוא אמר לעומרי שבהה בי מעט המום אך לא בלתי מרוצה.
"שנצא לסיבוב?" אמרתי לו, מתגברת על כל כאביי.
"בטח", הוא אמר בחיוך ויצאנו לסיבוב ארוך וקשה.
כשחזרתי הייתי מותשת. אמרתי לעומרי ללכת הביתה לישון ולתת גם
לי לנוח מעט. אבא היה אמור להגיע בכל רגע מהעבודה אליי, אך עוד
לפני שהוא הגיע אני נסחפתי לשינה עמוקה ולחלום מאוד משונה.
הייתי לבדי בחדר בבית החולים, והבטתי בדלת כאילו אני ממתינה
למישהו. פתאום ניב עבר בדלת אבל לא נכנס. נעמדתי על רגליי,
פצעיי היו כלא היו והתחלתי לרוץ אחרי ניב.
"ניב??? ניב, איפה אתה?" צעקתי, רצה בכל כוחי אחריו.
"אני לא פה, שיר. תעזבי אותי", שמעתי את קולו.
"אתה כאן, ראיתי אותך".
"תפסיקי כבר לדמיין. אני לא פה ואני לא אחזור. די, כבר כמעט
מתת בגללי, די", הוא אמר וקולו היה כל כך עצוב ואמיתי.
"אבל ניב-"
"לא", הוא אמר בקול החלטי ואני פתאום האטתי את הקצב. הוא מדבר
אליי בלי שאני רואה אותו, הוא בתוכי. נעצרתי במקום.
"אני מוותרת", אמרתי לו בשקט.
"תודה", הוא אמר ונעלם.
התעוררתי בבהלה, אבל איפשהו הרגשתי אושר עילאי. לקחתי לידי דף
ועט ובמחשבה שיש לי מזל שאני שמאלית התחלתי לכתוב.
"ניב היקר,
זה המכתב האחרון שלי אליך,
המכתב האחרון של אלוהים אליי.
תודה על החלום הזה, על הימים האלה.
הם הראו לי הרבה, תודה ששמרת עליי בתאונה.
אני יודעת שהיית שם אתי, אתי כל הזמן.
אני אוהבת אותך מאוד, ותמיד אוהב,
אבל אני חייבת להמשיך בחיים למען שנינו.
אני מבטיחה לך שהזיכרון שלך אצלי יהיה הרבה יותר מסתם זיכרון,
אני רק בת 15 ואני כבר יודעת איך יקראו לבני הראשון -
ניב.
אוהבת אותך ואוהב אותך לנצח.
אני מקווה שתמשיך להיות אתי תמיד, ולא תגרום לי יותר מדי צער.
אני אוהבת אותך יותר ממה שאתה בוודאי יודע.
אני נוסעת עכשיו בדרך לעתיד ורוד יותר.
תודה!
שלך לעולמים,
שיר"
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.