ישבתי מול המחשב ביום קיץ שרבי.
נזכרתי שפעם רציתי לכתוב. לא משנה על מה. העיקר לפרוק את שלל
הזוהמה שנאגרת בתוכי. לא חיפשתי רצף ולא חיפשתי הגיון. סתם
לזרום עם מה שיוצא.
כתבתי מאז שני סיפורים בלבד. או שאולי לא בלבד, אולי זה כל מה
שאני מסוגל.

שבתי וקראתי באתר את אותן פנינות, שלשני רגעים בחיי היוו את
האדם שהוא אני. רציתי לראות מי הייתי פעם... וכדי לזכות בכמה
תגובות טובות מצד הקוראים הפוטנציאליים, אשלים משפט זה עם
המילים - ...ואולי כך גם להתחיל ולהבין מי אני כיום.

הגעתי למסקנה שכתיבה אינה היכולת הייחודית שבה בורכתי. הפער
בין מה שקורע אותי מבפנים לבין מה שנכתב שחור על גבי לבן הינו
תהומי, כך שלרוב אני מסיים סיפור קצר, שיר או מונולוג, בתחושה
ריקה יותר מזו שרציתי מלכתחילה לפרוק.

כנראה שאין לי את זה. כנראה שאני לא אחד מאותם אנשים מיוחדים.
אז מה נותר לי לעשות ביום קיץ שרבי ובלתי נסבל?
חיפשתי לקרוא את סיפוריהם של אחרים. סיפוריהם של אלו שיכולים.
ידעתי שזה לעולם לא יספק. לא אותי לפחות. זה לא מיוחד. זה כמו
להיות סוציאליסט, שלא קוראים לו קארל מרקס. הוא ידע לכתוב. אני
רק יכול מעתה להסכים עם מה שהוא כתב.

והנה פתאום, בזמן שדפדפתי בין עמודי האתר, מצאתי שם מוכר ששייך
כבר ממזמן לעבר. וכמו אצל רבים אחרים בוודאי, גם אצלי העבר
משחק לרוב תפקיד גדול בהרבה מזה שמציעים לנו המטפלים הפוסט
מודרניים של העת החדשה בסדנאות סוף השבוע שהם מעבירים.

והשם הישן הזה יודע לכתוב. ללא ספק. סיפור אחרי סיפור, שיר
אחרי שיר, מונולוג אחרי מונולוג. היא נוגעת ברגש, היא נוגעת
בכאב שלה, והקוראים מתרשמים. כמה שאני רציתי להיות שם. בתוך
הכאב שלה, לראות אפילו רמז קטן לכך שהייתי קיים. כמו שהיה
מרקס.
כל כך הרבה ממה שאני היום, הוא בזכותה. בזמן ההוא הייתי צעיר,
והייתי טיפש ותמים. זרקתי את אותם משפטי מחץ שהתאימו לתקופה,
וחשבתי כמו כולם שאני מיוחד. אחריה הבנתי שאני לא. היא הייתה
מיוחדת. היא ראתה דברים מפרספקטיבה ייחודית ומקורית. כל שאר
האנשים - אנחנו פשוט העתקנו זה מזה.

והיום, אחרי כל השנים, אחרי התבגרות שהחלה קצת אחרי שהיא יצאה
מחיי, אני לפתע ובמקרה חוזר לקרוא דברים שהיא הספיקה לכתוב
מאז.
במשפט אחד - אין לי מושג מי אני. זה מה שאני מבין מכתביה
הספרותיים והציוריים, מלאי הכאב ותחושת האובדן. וגם אני, כמו
קוראים רבים נוספים, מתמוגג ממילותיה ומזדהה עם רגשותיה. רק
שאני לא יודע לכתוב את אשר בלבי, ומה שבו נותר בו. אבל זה לא
אומר שלא הרגשתי או שהרגשתי פחות. בזכותה אני הרגשתי. אני
אהבתי אותה פעם ונשברתי בגללה גם. ואחריה אני גדלתי, פרחתי
ולמדתי להכיר את עצמי.
או שלא. אבל זה נשמע כמו משהו שאמורים לכתוב אותו.

קשה לי להביע במילים. וקשה לי שקשה לי להביע במילים. אבל הדבר
שכרגע בוער בי לומר הוא:
היית משמעותית. בשבילי. מתישהו. וכנראה שאת עדיין, איכשהו. אני
לא מאמין בגורל ובשטויות האלו, אבל אני כותב עכשיו בתקווה שבכל
זאת, אולי יום אחד בטעות את תמצאי את מה שאני כתבתי ותזהי שזה
עליך. פעם אמרת לי, שאני לא יודע מי את באמת, ולכן אני לא יכול
לומר לך שאני אוהב אותך. אני לא בטוח מה אני חושב על המשפט הזה
היום, והאמת היא שזה ממש לא משנה. אני באמת לא יודע מי את,
וכנראה שאת לעולם לא תדעי מי את. אני רק מקווה שישמח אותך קצת
לדעת, שאת משמעותית מספיק כדי שמישהו יכתוב עליך, ויגיד לך
תודה. כי בסך הכל עזרת לי לגלות קצת יותר מי אני... שוב פעם,
משפט שטוב לכתוב, אפילו שאני לא בטוח שהוא נכון.
ועכשיו זה נכתב. ולך ולכל אחד אחר תהיה מעתה ההזדמנות לדעת,
שבחייך היה לפחות אדם אחד שזכר אותך ואיך שהשפעת עליו.
אני מקווה שזה יקרב אותך קצת יותר לקארל מרקס.