מעשה בבנאדם,
בנאדם כמו כל השאר.
שלא היה חכם במיוחד - אך גם בכלל לא היה טיפש, משהו כמו 537
בפסיכומטרי.
לא היה לו חוש הומור שנון במיוחד, אך הוא ידע לתקוע יציאות
במקומות הנכונים.
הוא ידע לקשור את השרוכים שלו לבד, לקשקש ביצה, מדי פעם היה
קורא איזה ספר של רם אורן.
אפילו פחד בתת מודע מהאיום האיראני ומקרינה סלולרית ומכל העסק
הזה.
באמת - בנאדם כמוני וכמוך, בנאדם כמו כל השאר.

רק דבר אחד הפריד בין האדם הזה לשאר האנשים.
דבר שגרם לו, איך לומר, להיות חריג.
איך לומר, הוא היה בנאדם כמו כל השאר בכל הווייתו. הוא באמת
רצה להיות - אבל דבר אחד גרם לו להיות שונה. איך לומר, לא
להיות שונה באמת משאר בני האדם. אנשים פשוט לא ידעו איך לעכל
אותו  - למרות שהוא קורא ספרים של רם אורן ומפחד מקרינה
סלולרית.
הבעיה שלו הייתה שכשמכרים היו שואלים אותו כבדרך אגב, מתוך
נימוס בסיסי, מה שלומך? או מה קורה? או מה המצב? הבנאדם היה
עונה להם ברצינות גמורה.
כשהיו שואלים אותו מה שלומך הוא באמת היה חושב על מה שלומו, אם
משהו כואב לו, אם משהו מציק לו, מה שלומך? הוא אפילו לקח את
צמד המילים האלה צעד קדימה. "מה עם השלום שלך" הוא חשב.
מה בעצם מפריע לשלום שלי, הוא היה חושב, לשקט הנפשי שלי כמו
שאומרים, לאני הפנימי או מה שזה לא יהיה, לפאנג שואי של הרקמות
שלי...
וכשהיו שואלים אותו מה קורה או מה המצב הוא באמת חשב על מה
שקורה אתו, מה עובר עליו בימים אלו, מה קורה עם מזג האוויר, מה
קורה עם הילדים הרעבים בקמבודיה, מה קורה עם שכה"ד שהוא צריך
לשלם. ומה המצב?! אווו, אז הוא בכלל היה מסתבך, קשה נורא
להגדיר מה המצב שלך. הרי זאת בכלל לא סקאלה אחידה, זה לא
שחור-אפור-לבן. המצב של בנאדם יכול להיות גם כחול, וירוק,
וורוד פוקסיה, אפילו צהוב זוהר כזה כמו של המארקרים...
הבעיה כמובן לא הייתה עם זה שהוא חשב על כל אלה. הרי לכל
האנשים "כמו כל השאר" קורה שהם חושבים על משהו שהוא לא "כמו כל
השארי".
הבעיה הייתה שהוא התמיד בלחשוב על זה, והבעיה הייתה שהוא גם
ענה.
מה שהיה מאוד מוזר.
קודם כול, לאנשים שהם באמת כמו כל השאר היה נורא תמוה לעבור
ליד השכן, או העמית לעבודה, או בכלל הבחור שהתקשרת אליו בכדי
לסגור אתו את כל העניין של הוראת הקבע לחברת התקשורת הסלולרית
שאותה אתה מייצג - ואתה נאלץ לשאול אותו מה שלומך כי החברה שלך
מחייבת אותך לשמור על קודים של חינניות ונחמדות מסוימת. בכל
אופן היה להם נורא תמוה לשאול אותו מה שלומך או מה קורה או מה
המצב, ואז לשמוע קולות של מחשבה, מין מממ ממממ כאלה, שנשמעו
דווקא נורא טבעיים, אבל נורא לא הגיוניים למצב הנתון.
מה שעוד יותר היה מוזר להם היה לשמוע אותו אחרי זה משיב להם,
את מה שמבחינתו היה שלומו או מצבו או מה שקורה.
מה שגרם לו להיות מקוטלג כבנאדם שהוא לא כמו כל השאר, למרות
שהוא כן היה, אבל אנשים לא היו מסוגלים להבין זאת.
לכן בעצם, איך לומר, לאדם לא היו חברים אמיתיים. היו אנשים
שחיבבו אותו, היו אנשים שדיברו אתו, היה בעל המכולת ההוא שתמיד
דפק לו חיוך כשהוא נכנס למרות שהוא רשם אצלו יותר מדי.
אבל איך לומר, אף אחד לא הזמין אותו לראות משחק כדורגל, ודווקא
לא הייתה לו בעיה עם כדורגל, אחרי הכול הוא היה בנאדם כמו כל
השאר.
וכך סבב לו העולם, על ציר של 13 מעלות, בשוליה הרחבים של
גלקסיית שביל החלב, כל הנהרות המשיכו לזרום אל הים, שלא הסכים
להתמלא, ולא היה בעצם שום חדש תחת השמש. גם אלה שאמרו שיש חדש,
בעצם ביצעו טעות - אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
ואז, יום אחד, לבנאדם שלנו, שכאמור היה בתכלית הווייתו כמו כל
שאר האנשים, קרה משהו מן החדש תחת השמש. כמובן שהים לא התמלא,
אבל באותם הרגעים הבנאדם לא היה טרוד בלחשוב על הים, כך
שמבחינתו הדבר כן היה חדש.
בכל אופן, הבנאדם פגש את בנאדם ב', שגם הוא היה כמו כל שאר בני
האדם.
הוא היה כל כך כמו שאר בני האדם, שהוא ממש ממש הזכיר את בנאדם
א' שלנו.
גם הוא פחד בתת-מודע מהאיום האיראני, גם הוא ידע לקשקש ביצה,
גם הוא לא היה טיפש במיוחד וגם לא חכם במיוחד - משהו כמו 537
בפסיכומטרי. ניתן אף לומר, שההבדל היחיד שהיה בין בנאדם א'
לבנאדם ב' היה בכך שבנאדם א' עישן מרלבורו לייט, בעוד אדם ב'
נהג לעשן מרלבורו מדיום. הבדל, שאם תעלה אותו בפני אחד משאר
האדם, הוא יגיד לך שאין זה הבדל כל כך גדול.

אך היה דבר אחד שהיה שונה מאוד בבנאדם ב' משאר בני האדם. לא
משהו שבאמת גרם לו להיות שונה, אנשים פשוט לא ידעו איך לעכל
זאת. גם הוא, אם נרחיק לכת, לא ידע איך לעכל זאת, למרות שהוא
קרא ספרים של רם אורן וידע לקשור את השרוכים שלו לבד.
לבנאדם ב' היה מין הרגל כזה, מין בעיה כזאת, אם נרחיק לכת,
שבכל פעם שהוא שאל בנאדם מה שלומך, מה קורה או מה המצב, הוא
באמת רצה לדעת, הוא באמת התעניין בשלומו של הבנאדם.
ניתן לומר, שאם זה לא היה מעניין אותו, ונדיר שדבר כזה היה
קורה, הוא פשוט לא היה שואל מלכתחילה.
מאוד מאוד הציק לו שאנשים לא לקחו את השאלה שלו ברצינות, הרי
הוא היה חושב עליה רבות, עד כמה שאפשר לחשוב על שאלה כזאת.
לדוגמה, כשהוא היה שואל בנאדם מה שלומו, הוא באמת רצה לדעת "מה
קורה עם השלום שלו".
לכן נורא הציק לו ואף העליב אותו לקבל מין תשובות מתחמקות כאלה
של:
"אתה יודע... סוחבים" (אני לא יודע, בגלל זה שאלתי... ומה לכל
הרוחות אתה סוחב?!)
"הכןל בסדר" (תשובה שאינה הגיונית בעליל.)
"מה העניינים אתך גבר?" (אבל הרי אני שאלתי קודם!!!)
"פנאן", "וואללה", "סחתיין", "על הכיפאק" (מה המילים האלה
אומרות בכלל?)
אבל הכי הכי הציק לו:
"סבבה אגוזים" (קודם כול כי זאת תשובה מפגרת. שנית כול כי הוא
מצא אותה מעליבה הרבה יותר משאר התשובות. אין לי מושג למה
תשובה זו הייתה כל כך מעליבה בעיניו, אני אפילו לא חושב שהוא
בעצמו ידע, אבל עובדה, תשובה זאת הרתיחה אותו יותר מכול.)

מיותר לציין שגם לבנאדם ב' לא היו חברים אמיתיים שהזמינו אותו
לראות כדורגל.

בכל אופן, לבנאדם א' קרה משהו מן החדש תחת השמש:
היה זה יום סגרירי, ובדיוק התחילה סופת ברקים אלקטרו-מגנטית עם
סופרנובות, ננסים לבנים, חורים שחורים וכוכבי נויטרונים, בנאדם
א' בדיוק עף לו נגד כיוון הרוח ליד אישה זקנה ששמה דולי, יחד
עם הכבשה שלה ללא מטרייה, ללא עיפרון מכאני 0.5, וללא סנדוויץ'
שניצל אבוקדו, אבל עם הרבה מצב רוח טוב כשהוא פגש פתאום את
בנאדם ב'.
האמת היא שנסיבות פגישתם בכלל לא היו כאלה, אבל כל זה אינו
רלוונטי לסיפורנו, מה שחשוב הוא שהם נפגשו.
בכל אופן, תארו לכם את השמחה, כשבנאדם ב', שבאמת היה אכפת לו
מהשאלה, קיבל את התשובה המיוחלת מבנאדם א', שכל כך ייחל לשאלה,
האחת, האמיתית, האכפתית.
תארו לכם את החברות הנפלאה שהתפתחה ביניהם, בין אדם א' לאדם
ב', ואת השעות שהם העבירו בלשאול מה שלומך, מה המצב, מה קורה,
וניתוח התשובה, וההזמנות ההדדיות לצפייה במשחקי כדורגל.

נותר רק לציין כי יום אחד, בעקבות מילוי של כמה טורים משותפים
בלוטו, הם זכו במשותף באיזשהו פרס לא מי יודע מה גדול לא מי
יודע מה קטן, רבו על כיצד לחלק את הכסף, נכנסו לתביעה משפטית,
ולא דיברו יותר לעולם - אחרי הכול, בנאדם א' ובנאדם ב' היו
אנשים כשאר האנשים.