המחזה

מנסרה של דמות:
אוילין ישובה על כיסא מהודר, מרופד קטיפה.
היא לבושה בבגדים פשוטים, אותם בגדי בית, אשר לרוב העם נראים
כבגדי פאר, אך לאוילין, אוו... לאוילין, אלה הם רק סחבות.
כך היא יושבת:
כתפיה שמוטות, ידיה רפות וראשה כפוף והיא מתייפחת בבכי.
מדי פעם הייתה היא מקנחת את פניה במטפחת המשי האדומה אשר שמטה
עתה לרגליה.
הקטור נכנס לחדר, עומד הוא בפתח הדלת ומשים עצמו כמתבונן
בארכיטקטורה ההנדסית שעל פיה בנוי החדר או אולי בעיצוב
הרהיטים.
אוילין קולטת אותו בזוית עינה, נושמת נשימה קצרה וממשיכה להזיל
דמעה, יותר בעדינות הפעם.
הקטור פוסע בחדר, ספק לעברה של אוילין, ספק לעבר אחד החלונות
הפונים אל עבר גן האחוזה.

הקטור: מדוע מרה נפשך ומדוע תתייסרי?
אוילין: צמאה אנוכי הקטור, צמאה מאוד.

הקטור, כמופתע מן מתשובה שזה עתה קיבל, מסיט מבטו בלאט מהחלון
אל עבר אוילין.
נראה שחיוך זעיר קפוץ בזוית פיה של אוילין.

הקטור(בתמיהה מעושה): והלא תוכלי לבקש מאת הורדוס (הבאעטלר)
כי יגיש לך מעט משקה צונן להרוות את צימאונך.

הקטור ידוע באהבתו לפשטות מוחלטת בכל נושאי הריאליזם (אולי כמו
כל גבר עלי אדמות) ולפעמים אף אוהב הוא להשתעשע במיני מליצה
הגובלים בציניות עוקצנית.

אוילין(כמתייפחת): לא לכך צמאה אני, אהובי שלי, לא לכך... אלא
לאותו דבר המרווה את הנפש עצמה.
הקטור: והלא כן הוא לפנייך, כי אין המרווה את הנפש כאהבה.

הקטור מביט אל עברה של אוילין, פורט על זקנקנו הקצר בקלילות
ואחר פורס את ידיו לפני גופו כאומר הא לך - משאלתך לפנייך.

אוילין: הלא תדע, יקירי, הלא תדע, כי אין האהבה אלא אש והאש
תוליד הצימאון והיאך תאמר כי לרוות אוכל ממנה?

אוילין  מביטה בעיניה הירקוניות אל תוך עיניו של הקטור, כאומרה
- הבן נא את לב אישה זאת העומדת מולך, כי לב אשר לה, כ-לב אישה
אשר לא ידעת.

אוילין: כלום לא חש אתה את הרצון הנולד ומתעורר בך כל העת, את
עצם החיים ומהות ההוויה מפעפעת בך?
אך פעפוע זה הוא הצמא ולא ניתן להכניעו אלא במעשה המתאים לכך
והוא מימוש האהבה. ואין מימוש באהבה אלא הידיעה את שאינו אתה.

באומרה דברים אלה, נראה כי אוילין מתעוררת לחיים, דבריה
מחלחלים אף בליבה היא וההתרגשות מיבשת את עיניה מהדמעות שנקוו
בהן לא מכבר.

נראה כי הקטור שרוי בהלם מה, לוטש הוא עיניו באוילין הענוגה,
כאילו מנסה להעריך, מחפש את העושר אשר נפל בחלקו. תוהה הוא כעת
חכמת הלב מה היא.

הקטור: וכי למה לך כל זאת, יקירתי? והרי את אשר יאהב האדם לו
ייתן את כוחו ודעתו.

אוילין: הלא כן הוא, יקירי, כאשר תאמר, אך הבט נא וראה, כי
יאהב האדם את אשר יכיר ולא זו בלבד, אלא שאין יכולת באדם לאהוב
באמת את אשר איננו יודע.

הקטור: אם כך יקירתי, אמרי נא לי אם הנני מבין את נפשך.
התרצי את, אוילין הנאווה, לאהוב את הכול, אף את אשר לא תדעי
כלל ולא הכרת מעולם?

אוילין(באושר): אכן, הקטור יקירי ואף יותר מכך, לא דיי לי
באהבת בני האדם עליי אדמות, אלא רוצה אני לאהוב את הכול,
האנשים, החיות, הצמחים ואף הדוממים, כולם ושכמותם חיים
וקיימים.

בת צחוק מתגנבת על שפתיו של הקטור, הוא כמהסס בדבר, האם רצינית
אוילין בדבריה אלה, או הינה חומדת לצון כהרגלה?
לא מכבר, יודע הקטור, לקחה לה מספר שיעורים בגינוני
אריסטוקרטיה תאוקרטיים ונראה שיש השפעת מה הניכרת בה כתוצאה
משיעורים אלה...
טוב לפחות כסף לא נזרק לשווא, חושב הקטור לעצמו.
אוילין גם היא מביטה אל עבר הקטור בבדיחות עיניים ושניהם
פורצים בצחוק בריא, כן יפים הם פני הדברים, בעיקר כשאתה כה
עשיר, אפשר לצחוק על הכול, ללמוד, לבכות... כל אשר יחפוץ לבך.