אולי הפעם אני אדבר איתה.
אולי הפעם אני אקבל את האומץ
אולי דווקא היום היא תיגש אליי ותדבר איתי
ככה אני משכנע את עצמי, כל יום.
זה הכוח שדוחף אותי הלאה.

אז אתם בטח תוהים מי אני, לעזאזל.
במשך הזמן כבר זכיתי לכינוי, שהענקתי לעצמי, כמובן, "העוקב".
אתם יודעים, זה שקולטים אותו בשעה 5:47 יושב בפארק עם עיתון
עם שני חורים, מותאמים לעיניים, רק כדי לזכות במבט חטוף ואולי
אף תמונה, של המשגעת הזאת.
אני זה שאין לו אומץ לגשת לדבר איתה, אבל ניגש לכולם כדי לדעת
מי היא, מתי היא נולדה ומה היו הציונים שלה מכיתה א'.
אני זה שמתקשר פעם ביום לבית שלה רק כדי לשמוע את הקול שלה
ולחשוב לעצמי שוב, ושוב, ושוב "יש, היא עדיין שם, היא לא
עברה".
אני זה שגר קומה מעליה, חלון מעליה, ואף פעם לא היה לי האומץ
אפילו להגיד את השלום הזה ששכנים, מדי פעם, אומרים זה לזה.

אז מי היא, שאלתם.

שמה מורן.
נולדה בשנת 79 - Late Seventies, כך אומרים.
הוריה, תומכים ואוהבים, שלום ואירית.
תעודותיה, אף כי לא מצטיינת הייתה, עדיין ראויות לשבח. back
Way מכיתה א'.
בצבא שירתה כפקידה לאיזה מפקד, שמעון זרניכובסקי. - ז'
בשבילכם. ועוד איזה זין.
במשך שנתיים ועוד חצי בקבע זיין אותה על השולחן שלו - בתוך
ה"משרדון של האדון" - כך הם קראו לו.

איך שסיימה צבא נסעה לתאילנד, אכן ישראלית עד הסוף.
טיילה, עישנה ולאחר שנה ושבעה חודשים חזרה לארץ עם טיול גדול,
חבר עוד יותר גדול ותיק מפוצץ סמים.
שבועיים אחרי שהיא חזרה היא שכרה כאן את הדירה מתחתיי, זאת
שאני גר בה כבר, כמה? 13 שנה? זמן בהחלט לא מבוטל.
היא והחבר שלה לא היו בדיוק זיווג משמיים.
כל יום עישנו לי חרא מתחת לחלון והתמסטלו יותר מביוויס ובאטהד
ביום רע.
לא זכור לי יום שונה. לא זכור לי יום שבו הוא לא כמעט הרג
אותה מכות והיא צרחה בצורה נוראית. לא זכור לי יום שלא חשבתי
כמה אני רוצה להציל אותה.

אז למה, לעזאזל, התאהבתי בה?
רחמים.
הרחמים גרמו לי לרצות להרוג אותו בכל יום בשלוש השנים האלה.
הרחמים אלה שגרמו לי אחרי שלוש שנים לגרור אותו לסמטה עם
חמישה גרם הרואין בדם ולתקוע לו יופי יופי עוד חמישה בתוך
הלב.
אני חושב שהרחמים הם אלה שהזמינו את האמבולנס בשבילה.
עברו שנתיים מאז. היא לבד עכשיו,
אבל אני יודע שהיא מאושרת. אני יודע שהיא נקייה.
אני יודע שהיא טהורה.
יותר מכל, אני יודע שהיא מוכנה שאני אבוא ואקח אותה בשתי
זרועותיי וארעיף עליה את כל האהבה שאפשר לתת.
מה עוצר אותי?
רגלי העופרת, בלוטות הזיעה חסרות המנוח, וגלגלי השיניים במוח
שמפסיקים לזוז ברגע שאני קולט אותה עוברת ברחוב.

אבל מי יודע?
אולי יום אחד יהיה לי האומץ לגשת ולומר לה:
"אהובתי, אני זה שהציל לך את החיים עם העיתון בעל שני החורים".