"כדור אחד, כדור אחד ואתה ג'ו, יכול לשנות את העולם"
זה מה שהוא אמר לי..." בתוך אבק השריפה של הכדור שבקנה שלך,
בתוך מאות כדוריות הנפץ הקטנות האלה, נמצאים חיים של הרבה מאוד
אנשים. תחשוב על זה רגע, כמה צעירים, שמה שמעניין אותם זה
מסיבת הטבע שתהיה ביום חמישי - תלויים בך. כמה ברנשים שמתים
לאיזה לחישה בלילה תלויים בך. כמה אבות שדואגים לפרנס את
המשפחה שלהם תלויים בך שלא לדבר על כל אלה שיחטפו במכה
הראשונה... אחי אתה קולט?! יש לך פאקינג יקום בתוך עצם שיותר
קטן ממבחנה שאגב שם אתה התחלת את חייך יא יצור." שנינו חייכנו
מנצנצים מאגלי זיעה בתחילתו של קיץ על סוללת עפר שממש אחריה זה
כבר לבנון. אני שתקתי אבל בתוך הראש שלי לא סתמתי את הפה.
חשבתי על כל החברה ועליה ועל הבי"ס שכולה לפני שנתיים סיימתי.
חשבתי  על התמימות חסרת הדאגות שהייתה לי. כמה שזה רחוק ממני
פתאום... במקביל לכל מחשבת נעורים כזאת ריחפה המחשבה על חסן
שבטח יושב על השיח ממול, 30 מטר ממני. בינינו מפריד רק אוסף של
חוטי ברזל שמתחברים להם בהרמוניה כשבסוף שנינו יודעים שלא כדאי
להפר את שלוותם. הרצתי לעצמי תרחישים בראש ומאיפה הם יכולים
לבוא לנו ואיך אני בכלל אתפקד. לא יודע אם זה מה שעבר בראש של
מוריסון, כי מבחינתו היה לו שרשיר של אלפי יקומים  בין הידיים
והוא הרגיש הכי בטוח על הגדר. אבל הוא שתק, ונראה שהיה אפילו
דרוך. כנראה שהוא הבין גם שהנוף פה כמה שיותר יפה ככה יותר
משקר.
"כל כך יפה פה..." נפלט לי מבין הרצועה של הקסדה. לא התכוונתי.
אבל באמת כל כך יפה שם שזה מפחיד. מקודם אמרתי למוריסון שזה
הקו שהכי מפחיד אותי. הם יחכו בסבלנות, יתנו לך להתמסטל מהנוף,
מהאוויר מהסטודנטיות ואז ימחקו את הכל בנקירה אחת. לפני שתספיק
להבין אם אתה פצוע או מת אתה כבר בכותרות לעסקת שבויים. לצאת
מזה? כנראה שלא...
השמש התחילה להתעייף אף היא מהחום של עצמה ושני הגלגלים עברו
אותנו על הגדר ממשיכים לאורכה.
"מדלגים לנקודה הבאה?"
"מדלגים לנקודה הבאה."