בבקרו של חודש אוגוסט לח במיוחד אני סופר את צעדי מהכניסה אל
המעלית (7). בחלל ריק של זמן ומרחב מזמזם את צליליה של מנגינה
לא מוכרת, שנבלעים בשאון המנוע המזדקן. לאורה של שמש קיצית
מסנוורת אני סופר את צעדי מהמעלית אל החנייה (19). צליליה
הנוסטלגיים של האוטו גלידה מרטיטים אוויר רווי ניחוח של צואה
מבאישה, באדיבות רמת חובב היקרה, המתנה שממשיכה לתת. המכונית
השתעלה, נדמה, השתעלה שוב, ובנפיחה אגזוזית אדירה נולדה שוב
לחיים נטולי חסד.
בחומו המחניק של האוטו אני סופר את הדקות עד לשערי המפעל (52).
זיעה מכסה את פני המנומשות כטללי בוקר וצורבת את עיני, ומה
הטעם למחות אותם אם חדשים יצוצו במקומם? אני נשען קדימה כדי
לאפשר לאוויר מהחלון הפתוח לשטוף את גבי בגלי הקלה, אך מצטמרר
מתחושת הנוזלים המחליקים להם באדישות אל חריץ ישבני, הלוגם
אותם כפה צמא. אני מתלבט אם להישען חזרה אחורנית, והרי הזיעה
כבר הצטננה על חולצתי ומגע הבד הקר על גבי יהיה מאוד לא נעים
בשניות הראשונות. כרב ההחלטות בחיי, גם זו נעשית בשבילי ע"י
כוחות גדולים ממני, כאשר שרירי בטני מביעים את מחאתם בפרכוס
מכאיב ושובתים באחת ממלאכתם. אני נופל אל המשענת הלחה באנחת
רווחה.
השעון האילם זועק ואני דוהר כרכבת משא מבעד לשערי האבן
האפורים. תחת אורם החיוור של פלורסנטים קרים, אפוף ניחוחות
סטריליים מנוכרים, אני סופר חרישית אריחים עד שאני מוצא עצמי
עומד מיואש אל מול פס הייצור (132). משהו באנונימיות של מעמדי
כאן מנחם אותי ומקהה את טעמם המר של החיים. כאן אני רק מספר,
אני אוטומט, אני זרוע רובוטית אורגנית שחלומה היחיד הוא
פעולתה, חייה ומותה בלחיצת כפתור, פונקציונאלית ויעילה. סדר
פעולותיי טבעיות לי כמקצב לבי ואני מבצען ללא מחשבה...
טיילתי אז בחצר מוריקה והתיישבתי על כסא בצלו הנדיב של עץ
רענן. הרוח בידרה את שיערי האדום, משחקת במפרצים שיבשו
כמדבריות צחיחות. פניתי להביט בפניו המחייכות של חבר שבור חוטם
ולצלילי נקישתם של בקבוקי הבירה בירכנו על טוב חיינו במסווה של
און גברי ועושר כלכלי. קולות לחשוש נשיים ורשרוש כלים עלו וצפו
מבעד לחלון המטבח כצלצולי פעמונים רכים, וצחקתי אז בקול גדול,
צחוק מאושר של ילד שאלו לו ימיו הורודים הראשונים...
"...ואיחור הוא בלתי מתקבל על הדעת מצד חבר בצוות זה, ברור?".
אני חש את צווארי מתכופף בהנהון כנוע עוד בטרם אני מבין את
הסיבה, ושמה של אחראית המשמרת גוער בי בדפוס שחור, מתנוסס
מגובה על חזה רב-רושם. מעמדה הרם הנישא לאומת קומתי השפלה מעיר
בי את חלציי בתחושה הבזויה המוכרת, אך אני רק ממלמל הסכמה
בשפתיים רפות. אני מרים את עיני לעיניה בתעוזה בלתי אופיינית,
אך ש. רומוולה כבר סבה על עקבותיה לגעור בנתין עלוב אחר
בממלכתה הקטנה. העוברים והשבים מביטים בי ואינם רואים. אני
מחפש את עיניהם והם חומקים ממני, לא ממבוכה אני מבין פתאום,
אלא מחוסר עניין. אני מקלל את הסרחון האנושי המקיף אותי, העוטף
אותי כמרבד המכסה רצפה, ואת האנושות בכללה על שטאטאה אותי אל
מתחתיו. אני חוזר אל עבודתי והרהורי. הבטיחו לי שאולי עוד שנה
יקדמו אותי לסגן מנהל המכונה שעושה את החריצים בברגים של
המכונה שעושה את הפלסטיקים הרכים ששמים בתוך פקקים של בקבוקים.
עבדתי קשה ואני סבור שזה מגיע לי לאור 20 שנות תרומתי למפעל.
בדרכי הביתה אני נעצר בפקק גדול מול רמזור מקולקל ומביט באדם
מוזר למראה צועד הלוך ושוב על המדרכה הלוהטת ברגליים יחפות.
זקנו פרוע ועיניו הכחולות בולטות מחוריהן כאדם על אסלה הנאבק
בעצירות. הוא מנופף בידיו באוויר כמנסה לתפוס דבר מה בעל
משמעות וקורא בקול צרוד את אשר לחשו לו שדיו. בתסכול הולך
וגובר דרך מסך של דמעות מלוחות אני סופר את צעדיו. 26, 26 ועוד
פעם 26, שוב ושוב, הלוך ושוב.
קרקור בטני מודיע כשליח על בוא הערב ואני קורס מלוא כובד משקלי
על הכורסא חסרת הישע. אני מלטף את כרסי השופעת ליטוף של ידיד
ותיק, מגע אוהב של חיבה ורצון טוב, ומביט נוכחה אל מיכל הצופה
בעונה ה- 145 של "כרמלה". פניה קפואות ועיניה אינן רושמות דבר
מלבד חייהם הסוערים של חבריה במסך. אני רוטן חרישית תחת שפמי,
וחושב על הזמנים היפים בהם יצאו תחת ידיה האמונות שפע מטעמים
וממתקים ומיני דברים טובים ותוהה מדוע מזה שנים אני אוכל ממנה
רק פירה ומרורים. האם לזאת התכוון אותו קול מסתורי ועיקש
בלחשושיו אלי לפני עשורים מספר? אני כבר לא ממש זוכר על מה הוא
דיבר וממילא הרעב מחסל כל מחשבה שפויה במוחי הקודח. אני מסתפק
בנשיכת שפתיי ובולע את רעבוני.
בחשכת חדרי אצבעותיי מגששות כסומאות, תרות סיפוק לרעב בשרי.
מטפסות הרים רמים ועמקים רחבים, רועדות, לחות, הן עוטות את
כסות האכזבה הצפויה כגלימה ודוקרות בגסות את מטרתן היבשה. הנוף
מתקשח תחת ידי ומסובב לי גבו, מסיים נחרצות את הרפתקאותי ללילה
זה, ובשאגת ייאוש אני מקיץ לאורו של יום חדש.
בבקרו של חודש אוגוסט לח אני סופר את צעדי מהכניסה אל המעלית
(7)...