אני שוכבת פה, כלואה בין ארבעת הקירות האלה.
הם אומרים שאני משוגעת.
אני לא משוגעת, אני פשוט לא מצליחה לשכוח.
את אני, אחותי התינוקת שהם רצחו באכזריות...
את אמי היקרה, שקולה המתפתל והמתענה לא מפסיק להדהד לי בראש...
ואת הצעקות, את הסבל.
אני לא מצליחה לשכוח, אני לא רוצה לשכוח.
אחרת, מי יזכור אותם... את כולם...
את החברים שלי, את גייקוב, אחי שנרצח שבוע אחרי חתונתו...
שעינו והשפילו אותו מול אישתו הטרייה בגלל שלא יכל ללכת.
אני לא רוצה לשכוח.
את הדם, את המוות, את השנאה...
חיים ללא צל אנוש...
והם אומרים שאני משוגעת, כולאים אותי פה, בין ארבע הקירות האלה
וקוראים לי משוגעת.
הם היו יותר, יותר מסתם מספר.
הם היו אחד, אחת, חבר, חברה, אמא, אבא, אח, אחות מתוך כל כך
הרבה.
הם רוצים שאני ישכח, שאוכל להמשיך בחיי... לצאת מבית המשוגעים
הזה ולחיות.
אבל אני לא רוצה לשכוח
אבא שלי מתוך שישה מילון אבות...
אם לא אני אז מי יזכור...?
והם קוראים לי משוגעת... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.