|
קמלים כאבודים
אל דופן החלל
רצפת החדר רועדת
רגלי האנשים פועמות.
עדרי האורות פועים
את עוז בוהקם החם
השקט ממלא את סדקי הצלילים
היש עוד לראות.
הנשימות מאיצות
חרף לחשי הרוגע
העיניים זעות בארובותיהן
לאקסטזה נרגנת של הכרה.
מישהו ניסה למחוק את המסכה
פניו נותרו צרובים בכאב
רציפי ההתניות טבועים בבשר
מהותנו נשרכת מאחור. |
|
|
עיתונים הולכים
לזבל אחרי יום,
הגולים שלי
נשארים לנצח.
מתוך "1001
משפטים שאלון
מזרחי עוד לא
אמר, אבל סביר
שיאמר אותם
מתישהו" |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.