היה זה יום סגריר, והקבוצה הפסידה, אמר פוליטקאי די מסוקס.
זה היה כשגידי ישב בסלון בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, או שכך
לפחות שעון הקוקיה של אמו זלמה, שכל כך התעקשה שיהיה תלוי מעל
לדלת הכניסה, אמר.
פיצוח יריקה פיצוח יריקה פיצוח יריקה פיצוח בליעה... חניקה...
לגימה.
אההה זה היה קרוב.
מול הטלוויזיה הסגורה ראה את השתקפותו. כבר שעתיים שהוא ככה
מאז שנגמר משחק הביליארד בבי בי סי. לאחר מחשבה קלה כדג ששוקל
12 קילוגרם החליט להרים את השפורפרת, לקרב לאוזנו את אפרסכת
המכשיר, ללחוץ על כמה מספרים ובסופו של דבר לשמוע את קולה של
איילת בצד השני.
הערתי אותך? כן? סליחה! השעה 4? לא שמתי לב... מה שלומך בכל
אופן? רוצה לקפוץ? או קיי, אין בעיה, יום אחר נשמע לי
מצויין... להתראות.
שרמוטה לא זורמת... כאבו לו ביצי החופש שהתפרעו בעצמאות בתוך
תחתוניו המוכתמים... אוטונומיה מוחלטת הוא נתן לביצים שלו...
היה להם אזור משלהם שבו הם שלטו. אזור פורח ושופע עם מעט מאוד
איום מכיוון צפון והרבה חרא מכיוון דרום אבל יחסית במצב טוב
האשכים שלו.
גידי הבין שהגיע זמן לישון.
הוא נרדם וחלם על איזה כוסית אחת שהוא תופס ברחוב ומתחיל איתה.
הכוסית כל כך ישירה שבמקום להגיב על הפלרטוט באופן נורמלי, היא
קופצת עליו באמצע הרחוב.
הוא התעורר די מבסוט מהחלום המקסים והלך לקנות פרחים בשוק.  
אך לפתע התחיל לכאוב לגידי בדופק. הוא נפל והתפגר על הרצפה ליד
הדוכן של החולצות המזויפות.
הדבר היחידי שקפץ עליו באמצע השוק היה מוכר התבלינים שהריח כמו
הודי והתחיל לעשות לו הנשמה מפה לפה.
גידי לא קם. גידי מת. איילת וזלמה היו בלוויה שלו. לא היה הרבה
מה להגיד על גידי, וחוץ מזה מתחיל משחק עוד מעט וכולם צריכים
ללכת הביתה.