הערב כבר ירד על העיר, יום חמישי
נשמעים תווי פסנתר,
אופפים את החדר הקר...
סיגריה דלוקה...
וויסקי בכוס קטנטנה עומד על שולחן זכוכית בפינה
- צלצול בדלת
עקבים נשמעים על מדרגות חדר הכניסה,
היא נכנסת, מחייכת בחיוך הבורדו שלה,
מוזגת לעצמה משקה, ומצטרפת אל תווי המוזיקה.
החדר מתמלא במנגינה, מנגינה עצובה...
- יש הפסקה
היא מדליקה סיגריה, והעצב המתנגן נקטע בשאיפה.
החדר נצבע בכתום עם נגיעות של צבע אדום
צובע את עשן הסיגריה...
היא מניחה את שלה במאפרה,
מדליקה בשבילי אחת, ומושיטה לעברי אותה,
וחוזרת אל המנגינה...
אנחנו ממלאים את החדר במוזיקה, ואני בעשן הסיגריה
והעפר נופל על קלידי הפסנתר
היא מנגנת משהו, כ"כ מוכר, אבל שכחתי את תווי המנגינה,
אז הנחתי לה לנגן לבדה,
היא מזגה לי משקה, וחייכה
מנגנת את השיר שלה
זה לא שיר אהבה, זו מנגינה עצובה
מנגנת את העצב שלה, בחדר הקר, אפוף עשן הסיגריות
צבוע בצבעי הפסטל האדומים כתומים
בלילה חם, בלב ת"א..

אני שכחתי את אותה מנגינה, שכחתי מהעצב שלה
נושמת את המנגינה,
- הפסקה, והיא לוגמת מהוויסקי שלה. הוא מחלחל לדמה
היא עוצמת את עיניה, וחוזרת אל המנגינה
שוקעת לתוכה, לתוך אותה מנגינה עצובה...
עשן הסיגריות, תווי המנגינה,
צובעים את קירות החדר באפור מתכתי
אותה מנגינה נעצרה, קטעה את גווני האפור
שצבעו את קירות החדר
- מוזגת לשתי כוסות את הוויסקי
צליל המשקה הנוגע בכוס הזכוכית,
היא מושיטה לי את הכוס הראשונה, לוגמת משלה,
ובעינה השחורות יש ניצוץ כזה... של משאלה,
היא משאירה את הכוס על הפסנתר
הסיגריה שלה כבר מזמן גוועה במאפרה
והיא עוזבת אל תוך הלילה
צלילי העקבים הנוגעים במדרגות ודפיקות הלב שלה
- סיגריה אחרונה, אותה המנגינה,
נשמעת, אותה המנגינה העצובה, אופפת את החדר
בעצב שלה
שעות הבוקר מוקדמות, והחדר נצבע בסגול חלש,
קרני האור חודרות לכוס שעל הפסנתר,
עם חתימת השפתיים שלה...
עפר הסיגריות נח על קלידי הפסנתר, המנגינה נפסקה
בחדר הצבוע סגול, בדירה הקטנה,
עדיין נשארו צלילי המנגינה...