אל תלך.
לא ביקשתי ממך כלום, רק דבר אחד, אל תלך.
הדבר היחידי שמחזיק אותי במשך היום הוא הידיעה שאני הולכת
לראות אותך ב1 וחצי.
מ1 וחצי ועד 2. 30 דקות הכי מדהימות שיש.
אחרי שעזבת את הבית הפסקתי לבוא באופן סדיר לבית הספר.
השתגעתי מדאגה, הגעתי לנקודה שכבר לא היה אכפת לי איפה אתה או
עם מי אתה, רק רציתי לדעת שאתה בסדר.
גם אחרי שחזרת והיית מרוחק לא היה אכפת לי, העיקר חזרת ואתה
בסדר.
גם אחרי שהיית מרוחק התקרבתי אליך, למרות שידעתי שתשאר מרוחק.
איכשהו הצלחתי להחזיר אותך, לא רק הביתה, אלה גם אלי.
עכשיו אתה נוסע מפה, משאיר הכל כאן והולך.
ושוב אני נזכרת בשיחת טלפון הזאת שאמרת לי שאתה נוסע מחר.
עוזב הכול ואת כולם מאחור וחוזר לבית האמיתי שלך.
אני מתחילה לבכות שוב.
מה עוד נשאר לי?
אפילו לא הספקתי להגיד לך שאני אוהבת אותך.
בבקשה, תחזור.