"שעה של מסתורין"
אחת לתקופה לא מוגדרת, מגיע הדיאלוג הבלתי מותנה שלי עם בורא
עולם למבוא סתום, ואני נדחק אל קצוות הארץ בחפשי אחר שקט אחר,
שקט רועם.
המחנק שהשתקע בלבי היווה את סוף המחנק שאפף את האדמה, ונוכחתי
כי האובך שרבץ בשבוע האחרון התפוגג כלא היה, מותיר אחריו רק
ריח טחוב של גשם חמים ודביק השוטף את העצים, הבתים והמכוניות
מהאבק המבחיל.
האוויר היה נקי למראה, וביציאה מן היישוב מערבה ניבט אליי הנגב
במלוא שאריות הפריחה של האביב, אשר הספיקו להצהיב בחום השמש
ולהיחנק באובך הארור, לא ידעתי לומר לאן מועדות פניי אך ידעתי
היטב לאן אני נוסע, מערבה.

במראה האחורית נתחוור לי כי השמש החלה את מסעה מעלה, בצמוד
לפרק ידי נותרה רצועת עור בהירה ולא שזופה, שעוני לא היה עליי,
הווה אומר כי הזמן יהיה היום הכלב של השכן. יבוא כשיבוא ואשביע
רעבונו, יקשקש בזנבו ואולי יתרפק קמעה על ברכי, אך לא יציק, זה
בטוח.
צומת משולש בקצה הדרך בישר כי יש גבול לכמה מערבה אפשר, והגבול
היה ממשי, חרות בזיכרוני, הדיסק ניגן בהפגינו אירוניה מופלאה

היה זה לילה בלי ירח/
על כביש לוטה בערפל/
רבקה שאלה לאן/
והם ענו, לעזאזל/

שדרת עצי ארז אינסופית ליוותה אותי מאז הצומת וההבנה כי בקרוב
גם הדרך הזו תיגמר, בנבכי מחשבותיי החלו גלגלים מסתובבים
ורעיונות מתהווים, לאן אלך כשהנפש טעתה, אבל עמוד תמיר באופק
הקרוב הפנט אותי, נפשי צבטה בחוזקה את חוט המחשבה, כמו אומרת
הגענו.
למרגלותיו של המגדל האדיר, המוקף בעשרות רבות של בניו, גושי
בטון בוכיים מטים ליפול, להשתטח אפיים לכבודם, בברכיים רועדות
ניצבתי מולם, מנסה להבין את עצמי.
אני מכיר את המקום. הייתי כאן.
הטיפוס במדרגות הלולייניות השיב לי את דעתי, שהסתנוורה נוכח
עמודי הענק, חככתי בדעתי לפשר ההכרות עם המקום וביקשתי מפלט
בפיתרון המיידי כי ודאי לקחו אותי הוריי למקום בצעירותי, אך
חבל הארץ הזה מעולם לא היה משאת נפשם של אבותיי, הן הביולוגיים
והן של האומה, לא הם הביאוני הלום, היה זה מסע שעשיתי בגפי,
לבד עם כולם, שיערי נפרע ברוח שעה שהגחתי מן המדרגות אל
המרפסת.
הנוף הניבט מן המרפסת סחרר אותי ונאלצתי להיאבק בדחף הקדמון,
לעצום את עיניי, שלושה סיבובים מסביב לעולם מאוחר יותר חזרה
אליי יציבותי ועזבתי את מעקה הבטיחות, עתה גם ידעתי איפה אני.
כרם שלום מתחתיי וחבל השלום מימיני, כל הדרך עד הר קרן וניצנה
פתוחה לנגד עיניי מאחוריי, וממולי מה ניבט אליי, מי זו אשר
ידיה חובקות את השדות והיבולים ושיער ראשה כה סבוך עד כי בזיו
פניה לא נבחין.
קרסתי תחת הכאב ברגלי, נשנק ומחפש אוויר ובאותו הרגע, בו הכול
נאלם וכלום לא ידוע השתבצה במוחי החוליה החסרה, מצאתי אותך,
עזה.
שעון על מעקה הבטיחות סקרתי במבטי את השדות שאהבתי, החממות מהן
פחדתי, בתי הכנסת בהם התפללתי, חוף הים בו רחצתי והכבישים
עליהם ברחתי, הכאב התחזק ולחלוחיות נקוו בעיניי, האוויר מצא את
הדרך המהירה מריאותיי שוב, לאט, ראיתי את המגדל. פאבל, חנן,
גלעד, זה המגדל.
הדרך בחזרה למטה הייתה קשה, האוויר שחסרו ריאותיי והעצמות
שחסרה רגלי השמאלית, אך נוראות מכול היו הדמעות שחסמו את
עיניי.

"בדרך אל הים"
כשנכנסתי לאוטו שוב לא ידעתי לאן מועדות פניי אבל ידיי היו
נעולות, השמש התקרבה לחצות היום וייבשה את דמעותיי מבעד
לחלונות הכהים של הרכב, כשהגעתי לים גם האדמומיות שהדגישה את
הירוק שבעיניי נעלמה.
מגעו של החול הרך, החמים בין אצבעות רגליי החשופות העביר בי
צמרמורת קלה של רווחה ושל בדיחות דעת, שמיכת פיקה ירוקה שהייתה
מצויה בתא המטען משחר האנושות היוותה את חלקת האלוהים הקטנה
אשר חכרתי לרגע דל.
משיכות עדינות מהסיגריה ולגימה כבדה של עראק בישלו אותי
במחשבותיי הרבה מעבר לחצות היום, ונדמה היה כי השמש גמלה בדעתה
לצלול אל הים שמולי. משעברה סופית את גבי והחלה יורדת מעליי אל
המים היא האירה לי אותו. זקן, רגליו במים והוא עומד דומם,
נאלם.
הצדפים הקטנטנים הפזורים על החוף והכאב שהסב המפגש איתם שיוו
לי צליעה מגוחכת כשניגשתי אליו, ראשו היה מושפל וספון בכובע
מצחייה דהוי, להב לוחמים בשחור וירוק, עיניו מכווצות מערבה
ושפתיו רוטטות. עטוף ביוהרה קדמונית הנחתי יד על כתפו הגרומה
ושאלתי אותו לשלומו, נוכח שתיקתו נכלמתי אבל הוא פתח את פיו
כמתכוון לומר משהו, שתיקה ארוכה אחר כך אמר.
"אתה יודע ילד, שב67 דהרתי עם הצוות שלי לא רחוק מכאן, וכבשנו
את רפיח?
שגיהצנו את כל ציר החוף מצפון עד אחרי שאטי?
שביתרנו את עזה לפלחים ולרצועות?
שפרצנו את הציר לנצרים כדי שלא ייסעו דרך סג'עיה?
שטסנו פעם כמו מטורפים מסופה עד מורג כי פחדנו שיש שם מחבל
בתוך החממות?
שפעם אחת, שכעוד הלכנו בג'בליה בלי קסדות עבר לי בקבוק תבערה
על כך קרוב לפרצוף שהוא שרף לי את הגבה?
ופעם אחת, אתה יודע שחפרו מנהרה, ארוכה מתחת לרגליים, ופוצצו
אותה וכול המוצב כמעט הלך איתה?, ונכנסו שישה מחבלים מול שלושה
חיילים שנשארו שם אחרי הפיצוץ וירו, כמה ירו בקלאצ'ים שלהם,
ורקטות ורימונים וחגורות נפץ, והמשיכו לירות, אתה יודע את זה
ילד?"
רגליי החלו מתנמנמות מהעמידה הממושכת במים, בעוונותיי רק שאלה
אחת נקוותה בגרוני לשאול.
"ואתה שרדת?"
"אוושה פילחה את החלל, חצבים פורחים"
"הסיפור האחרון... הוא לא שלי ילד, הוא של הילד שלי. היה לי
ילד פעם, אתה יודע את זה ילד?"
לראשונה הבטנו זה בעיניו של זה, שתי מריונטות אביונות ומרוטות
בטרגדיה הישראלית הנמשכת לבלי די. הכחול הבהיר, העתיק שבעיניו
נסדק, ואודם חזר להציף אותן, הוא נראה כל כך זקן פתאום, עכשיו
כשבכה בקול.
"אתה אולי לא יודע הכול ילד, אבל דע זאת, אף הורה לא צריך
לקבור את בניו ואף ארץ לא צריכה לספוד כל יום בנים חדשים, דע
זאת, כי כוחי כבר לא עומד לי..."
תחזור תחזור
גיששתי בידי את ידו, אך משב קליל של רוח היה כל מה שחיכה לי,
ואדוות כבדות נקוו בצעדיו שעה שהמשיך מערבה, ונעלם בים, עם
הגאות...

                  - טיול "שורשים" עוטף עזה, 4.07 -