[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בארץ קטנה בקצה העולם אשר שמה מתחיל באות ש' ונגמר באות נ',
אשר בה השמיים בהירים , החיים מצוחצחים ויפים, וכמעט לאף אחד
אין תלונות ומלחמות אישיות (חוץ מהחאג'רים. איכסה. אני שונא
אותם.)
באותו מקום יפה,גרה לה ילדה, ילדה קטנה, ילדה תמה.
היא הייתה פשוט הדבר הכי יפה שיצא לי לראות לכל אורך חיי...
היא ציפתה ליום הולדתה ה-10 שנים רבות בכליון עינים. למתנות,
לחברים, למשפחה, לבדיחות על החאג'רים כמו כל שנה. ההתרגשות
מורטת העצבים כלכך עיצבנה את הילדה, אבל היא ידעה שכמה ימים
וזה כבר שם.
יום הולדתה, יום בהיר. כאשר היא ישבה לה בגן הציבורי לתומה,
התקרבה באיטיות סבתה, עם הליכה מזדחלת וחיוך מאולץ. היה נראה
כאילו היא פשוט הולכת להתפרק כל שניה. לפחות בעיני הילדה.
הילדה עיקמה את פרצופה למראה החפץ  הגוסס בעיני הילדה הכל-כך
יפה והחיה הזו.
אל גן השעשועים, הצטרפו כל השאר: החברים ,המשפחה. כולם נהנו
וספרו בדיחות על חאג'רים כמו כל שנה.
כאשר הגיע הזמן לפתיחת המתנות, צווחה ענקית נשמעה מפי הילדה
"לאאא!"
"אסור שזה יקרה!"
כל הקהל עמד שם, המום. כאשר ניגשה אליה אמה ושאלה אותה בקול
רגוש ושקט :"מה קרה מותק ? הכל בסדר?"
"לא! הכל לא בסדר!"
"למה זה חייב להסתיים?"
אמה עמדה שם בשקט, חייכה ואמרה לזעטוטה הצווחנית :"מותק, אם
בעיניך החגיגה הסתיימה, אז היא הסתיימה אבל בעיני כולנו היא
ממשיכה למשך כל השנה, עד השנה הבאה, שם תתקיים החגיגה הגדולה
הבאה".
הילדה הסתכלה על אמה היפיפיה ונזכרה בסבתא שעמדה לצידה, בקושי
עומדת  עם מקל ההליכה שלה, גוררת את הליכתה הצולעת, מרימה אחת
הקופסאות הקטנות בקושי רב ומגישה לילדה עם החיוך המזויף שגוסס
לה על הפנים.
"מה את רוצה?" שאלה הילדה בזעם
"קחי." אמרה הסבתא המתפרקת מול עיני הילדה. והניעה את ידיה
המדובללות הלוך ושוב.
הילדה פתחה את הקופסא במהירות הבזק
היה שם תליון, תליון זהב נפתח עם שני תמונות- מצד אחד תמונתה
של הסבתא בילדותה, תמונה אשר הילדה זיהתה מאלבומי התמונות
המאובקים אשר שכבו בביתם למשך שנים. ובצד השני -הילדה, עם
החיוך המדהים והנדיר שלה, שצולם רק פעמים נדירות, בפעם ההיא
היא נתנה ל... לילד מהגן שלה לצלם אותה.
הילדה הסתכלה על התמונה שעל התליון, על כמה שהיא וסבתה היו
דומות ועל סבתה ונתקפה חלחלה.
היא לא רצתה לגדול, להזדקן.
עברו 6 שנים מאז.
היא התאהבה. הבחור איתו היא התאהבה אהב אותה יותר מכל דבר אחד
בעולם הזה, והיה מוכן לעשות הכל בשביל אותה ילדה. להקריב את
חייו בלי היסוס זה לא הייתה בעיה בשבילו, בשבילה.
והילדה אהבה את אותו נער, אהבה אותו באמת, אהבה טהורה.
אחרי מספר שנים, כשסיימו השניים ללמוד, הם הקימו בית
ואחרי שנה באה הילדה הקטנה שלהם. יפה כמו אמה, ודומה לשניהם,
כמעין ערבוב משונה שכזה.
יום אחד הסתכלה הילדה במראה, ונחרדה.
היא הודיעה לבעלה על מעשיה העתידיים
ושהיא אוהבת אותו. יותר מכל דבר אחר.
הוא ישב לו בחדר, בכסא המתנדנד שהוא אהב כל-כך ואיחל לה לשלום,
אם זה מה שהיא רוצה זו רק החלטה שלה.
היא יצאה למסע.
התחילה באמריקה
נסעה גם אל ארצות ערב
יפן
סין
צרפת
הודו
אינדונזיה
היא חיפשה תשובה בכל העולם
גופנית
או אולי, רוחנית
היא חיפשה בכל חור
כל פעם שהיא השקיעה מכספי המשפחה לשלם על מחקרים
הם התבזבזו ולא יצאה לה שום תועלת. כלום.
היא אפילו ראתה שמונה אנשים חשובים מאד, ו"גדולים רוחנית" שכל
מה שהיא הבינה מכל הפתגמים שלהם זה שהם יודעים לדבר מוזר.
כל יום היא דיברה עם בעלה בטלפון, שלחה מכתבים ותמונות.
בלי ששמה לב,הזמן עבר
ועבר
ועבר
וכל פעם שהיא הסתכלה במראה, כל פעם כשראתה תמונות של עצמה, היא
פחדה, פחדה שהפרח היפה הזה ינבול. כמו סבתה.



לאחר שנים רבות היא החליטה שעליה לחזור הביתה, אולי לקיים את
המחקר מהבית, אולי לסיים את זה לפני שהגוף העייף הזה ינבול
מעצמו.
היא ראתה את ביתה, בדיוק כפי שהשאירה אותו, פתחה את הדלת, ושם
היא ראתה את בעלה, לקח לה זמן לזהות אותו, עם כל הקמטים, שיער
השיבה, והפנים העייפות.
מאחוריו עמדה ילדה קטנה. ילדה הנראית בדיוק כפי שהילדה הייתה
נראית, אוחזת בתליון זהב, אשר בצד אחד תמונתה של הילדה
בצעירותה, ומצד שני התמונה של הילדה הקטנה.
"סבתא!" צעקה הילדה הקטנה, עם דמעות של אושר על העיניים וחיוך
ענק על פרצופה.
רצה לסבתה במהירות חיבקה אותה בשיא כוחה.
בעלה ישב שם על כסאו, ואמרתי "ברוך השבה הביתה...
לא השתנית כלל"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאן בדיוק אני
חייבת לצאת?
למה, אני חייבת
להם משהו?

שירה, בדיוק
לפני שביטלו לה
את החוזה עם
סוכנות הדוגמנות
של ספיבק


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/7/07 10:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור רבינוביץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה