חריגה קטנה מתחום השירה. הדבר הבא נכתב באמצע אחת מאותן
תקופות המשבר הלא מעטות שעברתי בחיים ופשוט... פשוט הייתי חייב
להוציא!

אז החלטתי  שאני רוצה ללכת, למות, פשוט להיעלם ומה איתכם? כן,
בטח זה יזיז לכם!!! אפילו לא דמעה אחת קטנה כי ככה זה, הרבה
יותר פשוט ממה שזה נראה.
וכשאני עצוב וכשרע, למה אני מרגיש שאין תקווה? ולאן פתאום
כולכם נעלמים??? אז מה, אז מה אם גם אצלי לא תמיד יש חיוכים.
אולי התרגלתם ואולי זה סתם נראה אבל אני בנאדם וגם לי לפעמים
כואב. זה לא שאני מבקש כתף לבכות עליה, אחרי הכל כבר לפני שנים
הבנתי שאין לי עם מי לדבר אלא עם הדפים. אולי הם שותקים אבל
לפחות לא פולטים שטויות כמוכם, מפגרים!
כן, רע לי, תתפלאו ואפילו רע מאוד, מוזר לכם? תתמודדו, צאו
מהאשליות!!!
וכן, לפעמים החיוך נעלם, אבל לאן אתם בורחים, אנטיפטים
ממורמרים!
ואולי הגיע הרגע לשבת ולחשוב מי הם החברים האמיתיים. שניה חושב
ואיזו הפתעה, אני לבד וכולכם מנוולים!
הראש לא ממש יציב, אך המחשבות צלולות מתמיד ועדיין רע ועדיין
כואב ועל מה הכעס, על מה??? גם לי מותר להיות עצוב לפעמים, גם
לי מותר להראות סימני חולשה, להישבר. ומה אני בסך הכל מבקש?!
תנו לי את הפינה השקטה שלי שבה אוכל למות בשקט. ומה זה ייתן?
פשוט כלום, אבל זה גם לא יזיק כל-כך הרבה. אחרי הכל, אני לא
ממש מעניין אתכם, לא כשרע לי לפחות.
וזהו, זה הסוף. להתראות אנשים ממורמרים, להתראות חברים זרים.