הוא עמד שם, צועק שכבר לא יכול יותר.
מהגדול שבמרומים הפך לדחליל מכוער שכבר לא מועיל באמת.
עוד שליח, עוד רץ. למטלות השחורות, הבזויות ביותר.
"רק בשביל זה אני פה?!", צעק בלי קול.

עמדתי שם והבטחתי לה את חיי.
לא מוכנה לגזר הדין הכבד הזה - מוות.
"מה צריך יותר מכמה רגעים של חסד? של אושר? רק כמה רגעים" .
אמרה לי בחוכמה של מי שראתה הכל ועכשיו נכבית לאט- לאט.

הוא עוד עמד שם בלי קול. חלומותיו מנופצים.
רגליו מבוססות בשלוליות דם של אנשים אחרים.
איך פוגעים במישהו שאהבת וללא מעשים?
- רק מילים רעות ומחשבות חולניות.
מבלי להתכוון, רק בכדי להקל על אגו שהובס.

ישבתי שם ופיללתי לכל האלים.
זרועותי שהיו מושתות, עכשיו מובסות בצידי גופי. כבדות.
דם נוזל מהאף וניגר על הריצפה, יוצר צורה לא ברורה.
הם כבר לא קיימים. רק אדון עולם, וספק אם לא התאבד...
ממנו אני כבר לא מבקשת כלום.

אלוהים עמד שם ובכה, מכה על חטא... ועוד כמה.
חטא בגאווה. ורצח וגנב ושיקר וחמד, ועשה לאחרים מה שלא נעים
לו. וברא אלוהים אחרים על פניו. ולא שמר על יום השבת לקודשו.
ולא כיבד את אבי ואת אמי. ונאף.

אלוהים גילה ששיקרו לו - הוא רק ילד מגודל, בריון. לא אלוהים.