את גן העדן שלי מצאתי במעלה ההרים.
הגעתי לשם בחודש מאי אחד, עם תיק גדול על גבי באוטובוס בא
בימים.
הייתה שעת בוקר קלילה כשירדתי בתחנה קטנה, שמעבריה בתים פשוטים
ובהם חנויות ממתקים וסיגריות, ובתי תה ובהם אנשים מעטים.
העיניים תרות תחילה אחר מראות שבעזרתן יוכלו להעביר למרכז
השוקק של המח את רשמיהן;
עמק צר, בתחתיתו זורם נהר, וההרים מהווים לו גבולות. תלולים
וחדים כמו שלא ראיתי אולי מעולם.
עומד ומתבונן, השמיים כה כחולים ובוהקים בשמש והלאה משם למעלה,
בעולם אחר, הפסגות עטופות בשלג עד.
לא המתנתי זמן רב וניגש אלי אדם מבני המקום ושואל אותי לדרכי.
הוא מורה באצבעו אל צידו השני של הנהר, ומציע לי את שירותיו
כסבל. התיק אינו כבד לי אך אני שמח לחבר למסע, גם אם לזמן
קצר.
אנו יורדים במדרון המאובק אל הנהר. הדרכים כבושות מגלגלי
המכונות שעומלות יום וליל, בונים פה תחנת חשמל הפועלת על זרימת
מימי הנהר מסביר לי ידידי.
כעת אנו חוצים גשר ברזל גדול אל הגדה האחרת. המים חומים
וגועשים. אלו הם מימי השלגים הנמסים ברום הפסגות בחודשים אלה
וסוחפים איתם אדמה רבה מן המדרונות. בחורף המים צלולים ואפיק
הנהר צר יותר ומימיו מעטים יותר.
אנו ממשיכים בדרכנו וחוצים יובל רחב נוסף שזורם אל הנהר שלמטה.
ההרים מסביבנו מכוסים ביערות מחט קדמונים ונדמה שאין פיסת אדמה
שלא צומח עליה צמח זה או פרח או תות בר נחבא בין עליו.
ממשיכים בדרכנו הולכים ובאים בשבילים צרים, מכוסי ירק. לעיתים
עוברים בדרך מולנו מעט מאנשי המקום, מברכים לשלום, או ממשיכים
בדרכם בחופזה.
אנו חוצים עוד נחלים ומימיהם צלולים, המים זורמים כאן בכל.
יורדים מן ההרים בכל דרך בה יוכלו לפלס דרכם אל הנהר.
אחר שעה קלה בתום עליה ארוכה אך מתונה  באים אני וידידי החדש
בשערי הכפר.
משני צידנו בתי עץ וגגותיהם ציפחה אפורה מעשה ידי אדם ובחצרות
הקטנות פרות ותרנגולות וילדים רצים ומשחקים.
אני נפרד מידידי ומשלם לו את שכרו לא לפני שהוא מורה על השביל
המוביל למרכז הכפר.
האדמה באזור הזה נוצצת בשמש. לא כדימוי אלא כעובדה ממשית. כל
משב רוח עדין נושא איתו אבק נוצץ והאבנים עצמן כסופות ובהן
גרגרים בוהקים. אני מרים אבן מהקרקע, מנקה אותה  ואומר לעצמי
שכאשר אשלח מכתב להוריי, אשלח גם אותה אליהם.
הכפר כולו בנוי על מדרון ההר ובקצהו העליון צומח פרא יער העבות
האינסופי. אני חולף על פניו כאשר אני הולך לפונדק בו אלון,
ולפתע, התיק לגבי, אני נעצר ומסתכל על היער הזה.
השמש כמעט אינה חודרת מבין צמרות העצים וכל חללו נדמה כאולם
אינסופי. אני נושם עמוק מן ההליכה ומההתפעלות ומביט.
כח חזק רוצה למשוך אותי אל היער המופלא הזה ואני מוכן להיכנע
לו. אני עומד ומתמלא געגועים.
לא אל דברים שראיתי אלא אל נופי ילדות מחלומות ואגדות. זהו
היער, קרקעיתו מכוסה בטחבים והעצים אדירי קומה. עוד ענן אבק
נוצץ מתרומם, ובינו אני כמעט רואה פיות עפות וצוחקות.
ממרחק הזמן אני שב ומזכיר לעצמי שכל זה אכן קרה לי ולא חלמתי
שוב. ביליתי ביער הזה מהיפים ברגעי חיי.
כאשר אני מבקר את הוריי בביתם, אני מסתכל על האבן ששלחתי להם,
ושם אותה תחת קרני השמש. היא עודנה נוצצת. כמו קורצת לי
ואומרת: לא חלמת חלום, הכל  עומד, קיים וברור כמו שהוא.
אולי שם במרחק רב מביתי אמצא לי את המקום בו אחיה.