קבעתי עם האהבה ביפו פינת הלני. חיכיתי וחיכיתי. כמו כל אהבה
מאוחרת בסוף היא הגיעה. כולה חיוכים מושלמת כרגיל. הופתעתי
למדי. מקרוב היא הרבה יותר נמוכה.
-סיגריה?
-אולי תהרוג אותי וזהו?
גלגלתי את הרעיון בראש. הלכנו. היא אמרה שהעקבים הורגים אותה
ואז התחילה לקשקש כמו תמיד על ניכור החיים במטרופולין.
- בטלפון דיברת יותר, היא פתאום אמרה.
- נו טוב, בטלפון שתקת קצת.
היא צחקה.
- תגיד, חשבת פעם איך זה להיוולד יתום?
- ואת?
- אני יתומה.
- סליחה, שכחתי.
- זה בסדר, כאילו אמור להיות לי שלט על הראש.
חשבתי קצת
- נראה לי שאתה פשוט מחפש כל החיים משהו ואתה לא יודע מה
היא שתקה ואז התחילה ללכת יותר מהר
- החיים הם לא מציאה כזו גדולה, תסכים איתי.
- הם נסבלים כשאתה מוצא משהו שנראה לך שנוצר רק בשבילך.
- למה הם מחפשים אותי כל הזמן? היא התחילה פתאום לבכות.
ניגשתי וחיבקתי אותה.
-אתה היחיד שמבין אותי באמת.
אז כשהיתה בזרועותי קלטתי למה מחפשים אותה כל כך.
- אני משער שהם חושבים שתתני להם תשובות.
- נו כמה כבר אני יכולה להמציא.
היא נרגעה. בחנתי אותה כשהוציאה מראה ותיקנה איפור.
- אני לא יודעת מה עבר עלי, היא אמרה מעבירה על השפתיים
ליפסטיק ורוד-אגדה.תמיד אותו הצבע.
התקדמנו לכיוון קינג ג'ורג'. ברמזור עצר אותה מישהו
- אמרו לך שאת דומה למירי בוהדנה?
- אתה יודע מה, חוץ מהבלונד שיש לי והסיליקון שאין לי, כנראה
שיש משהו.
זכרתי את הבחור מאיפשהו. אולי מהרכילות בעתון אבל לא הייתי
סגור. הוא הוציא כרטיס ביקור ונתן לה.
- כשתרצי להיות כוכבת תתקשרי.
הרמזור התחלף.
-עוד אחד שחושב שמשהו אצלו יראה אחרת אחרי שהוא יכניס אותי
למיטה, היא אמרה כשעברנו.
- אם כבר מדברים, עם כמה גברים היית עד היום?
- בוא נראה, אם מחשיבים את התקופה הקדם ניאוליתית, זה משהו
בסביבות...
היא נעצרה ותקעה מבט בדוכן פיס.
- 12 מיליארד, אני משערת.
- מי היה הכי משמעותי?
- נו טוב, ברור שקפקא.
-  קפקא? למה הוא?
- הוא היה איך נאמר, הכי פחות הוא מכולם.
- מעניין, דווקא עליו לא הייתי חושב.
המשכנו ללכת לכיוון קרן היסוד. היה לה משהו לסדר בתלפיות.
ידעתי מה, אבל לא פתחתי את הנושא. במקום זה העליתי בזיכרון את
קפקא. זכרתי בעיקר אוזניים גדולות. נעמדנו בתחנה שותקים.
- תגיד.
- מה?
- אני יפה בעיניך?
ידעתי שלשנינו לגמרי לא משנה עכשיו מה שאני אגיד. היא נעצה מבט
בעבר השני של הרחוב ועמדה כך עד שהאוטובוס הגיע.
- תחזיק מעמד, היא אמרה ורק אז הפנתה אלי את הפנים.
- את יודעת שכן, אמרתי.
היא חייכה והדלת נסגרה. עמדתי והסתכלתי איך שהאוטובוס לוקח
אותה ומתרחק. לא יודע למה, אבל בתוך כל ההרגשה לא יכולתי
להפסיק לחשוב על קפקא. עכשיו כבר זכרתי גם את העיניים שלו.
גדולות גם כן ושחורות. היה בו משהו זה ברור.