זולגות דמעות,
מדם, לאט-לאט,
והן לא נפסקות,
הן רק מתגברות,
ובדממה, נשמעת הצרחה,
אבל הם מתעלמים,
הם לא שומעים אותה.

הם מחכים, ומחכים,
רק למילה אחת,
והיא לא נשמעת,
לא עוד, ולא עכשיו...

ושוב אותה צרחה,
אבל היא לא נשמעת בדממה.

והם רק צופים,
בנו, מרחוק, מחכים,
למעשה אחד,
לנשימה אחרונה,
ומחכים, בסבלנות, בשתיקה.

והם לא נראים,
הם כמעט שקופים,
רק אני, ורק מעטים,
רואים אותם, מהלכים,
בנינו, בין האנשים.

והם עדיין מחכים,
לאותה מילה,
לאותה נשימה אחרונה,
ואני רוצה להגיד אותה,
אבל לא יכולה...

והכאב מתגבר,
והאוויר נגמר,
ואני קוראת להם,
למלאכים שמסתתרים בדממה!








ספטמבר 2005