פרק א -  "עטיפה של ממתק":

כמו שבשוקולד לא אוכלים את העטיפה ובבונבוניירה לא את הקופסא,
כשם שאם אקח גלידה בטעם שוקו, גלידה בטעם וניל או גלידה בטעם
תות ואוכל רק ביס מהגביע מלמטה, כל הגלידות תהיינה זהות
בטעמן.
כמעט כמו לתת נשיקה אחרי הרדמה של רופא שיניים - ועוד עם
הלשון.
הלוואי וביום מן הימים אפסיק למהר כל כך לשפוט אנשים. מספיקות
לי מספר קטן מאוד של התנהגויות שטחיות עד מאוד יש לומר בכדי
לקבור אדם בראשו מתחת לאדמה.
ולא, אינני מביא פרחים לקברו בשבעה וגם לא בשלושים ואפילו לא
ביום השנה. מדהים עד כמה רחב היקף הפסילה שלי את אותם אנשים,
אשר בגלל אמירה קטנה שמצאה את דרכה מפיהם לאוזניי בדקות
הראשונות להיכרותנו, נהפכו טיפשים, חסרי יכולת וחסרי כל טעם
בעיניי.
ואני? לדעתי אם הייתי פוגש את עצמי ושופט את עצמי, הקבר היה
כל-כך עמוק שגם בבוא המשיח לא היו מוציאים אותי משם.
הלוואי וביום מן הימים אהיה מסוגל להנות מהממתק הנפלא הזה
שנקרא "אנשים", שאוכל להתרשם מהעטיפה ולאחר זמן מה לקלפה
בביטחה ולהנות מהמילוי, כי בסופו של דבר לרוב העטיפות יש אותו
הטעם, רק המילוי עושה את ההבדל.

 

פרק ב - "לכאורה":

לכאורה, אני אדם שליו. אם תשאלו את אמא - אני אדם שליו, אם
תשאלו את החבר'ה מבית הספר - אני אדם שליו, אם תשאלו את החבר'ה
מקבוצת הכדורגל - אני בן-אדם שליו, אם תשאלו את החבר'ה מהשנת
שירות - אני בן-אדם שליו, אם תשאלו את החבר'ה מהצוות - אני
בן-אדם שליו, אם תשאלו את החבר'ה מקורס קצינים - אני בן-אדם
שליו.
אז למה לעזאזל כשאני כל כך כועס ועצבני כל הזמן, אף טיפה מזה
לא זולגת החוצה וכל העולם, אישתו ואחותו חושבים אותי לשליו.

פרק ג - "גבהות הלב":

פגשתי בחורה, היתה מזה כוסית - חבל על הזמן.
הלכנו, צחקנו, ישבנו דיברנו, התחבקנו, התנשקנו, הזדיינו.
רצתי לספר לחבר'ה בחזה מנופח על החזה המנופח שלה.
עברו כמה ימים, היה שמעה על זה - נזרקתי.

נשארו 20 דקות לסיום, התוצאה 2:2, אני בלם לא רע, אבל טכניקה
לא משהו. הכדור פתאום מוצא את עצמו ברגליים שלי, פתאום שלושה
שחקני יריב מוצאים את עצמם המומים במקצת אחרי שהושארו מאחור על
ידי. לפתע הכדור עושה מסלול שלא היה רגיל אליו - הוא נבעט
על-ידי (לזה הוא רגיל...), אבל במקום לעוף ליציע הוא מוצא את
עצמו מתעופף בחדות ונכנס לשער, אל בין חיבורי הקורות.
שבוע שלם הלכתי עם חזה מנופח.
שבת הבאה, כבשתי שער עצמי, הפסדנו.

סיכום דיון:
לקחת את התכונות הרעות שלך ולהסתכל מהצד זה אף-פעם לא קל,
במקרה שלי הן כל-כך רבות ככה שהדבר הוא קשה במיוחד.
נו מילא, לפחות אמא חושבת שאני הכי טוב.