אחרי דקות מייגעות של המתנה, הבירות שלנו הגיעו ואז עם הבירה
הקרה ביד הרגשתי נוח לפתוח בשיחה עם איזי. בכל פעם שאני נתקע
במכשול כלשהו בחיים אני פונה קודם כול אליו.
לאיזי יש יכולת כזאת, למצוא את הפתרונות הפשוטים ביותר לכל
בעיה, סבוכה ככל שתהיה.
אני קורא לזה תמימות ילדותית, הוא אומר את הדבר הראשון שעולה
לו בראש, לא משנה כמה מפוקפק זה נשמע. הוא מחפש תמיד את הדרך
הקלה. ותדעו שהסיכויים מדברים בעדו, הוא בדרך כלל פוגע.
"הבנתי למה אני לא כותב שום דבר מעניין" אמרתי לאיזי, "לא
ידעתי אף פעם מה חסר לי ולמה אף אחד לא מנוי עליי בסטייג'".
לקחתי עוד שלוק גדול כדי להעצים את הרגע ואת התובנה החדשה
"פשוט אין לי כישרון!" הסתכלתי על איזי לראות איך הוא מתמודד
עם הפצצה שהטלתי, לא עשה רושם שהוא מתרשם. "לא סטייל, לא כושר
המצאה - חסר כישרון לחלוטין".
ציפיתי לשמוע מאיזי אילו תחומים אחרים אני יכול לחפש לשעות
הפנאי, איפה עוד אני יכול להשתעשע ביצירה כדי להעביר ימים
ריקים, אבל לאיזי היה משהו אחר בראש.
הזמנו עוד בירות בשעה שאיזי מסביר לי למה חוסר כישרון זו לא
סיבה מספקת כדי לא לכתוב.
הוא הסביר לי בביטחון מלא שהרצון לכתוב הוא הוא העיקר, וזה מה
שחסר לרוב האנשים.
ככל שנכנסה יותר בירה לגופי, כך התאוריות של איזי נשמעו
הגיוניות יותר ויותר. "אני מבין, איזי, את מה שאתה אומר, אך מה
אני אכתוב ללא כישרון?" רוקנו את הכוסות ואיזי דיבר בריכוז מלא
כאילו הוא לא אחרי שניים-שלושה ליטר בירה, "נכנסתי לאתר הזה
שלך וכולם כותבים דומה, אך ישנו אחד שעומד בראש רשימת המנויים,
למרות שהפסיק האחרון שהוא כתב היה במילניום הקודם". כמובן
שידעתי מיד על מי הוא מדבר והגבתי "אתגר קרת הוא באמת גאון, לא
משנה על מה הוא כותב, בסוף זה יוצא מעניין ומפתיע". "נו?" אומר
לי איזי, " לא ברור לך הפיתרון?" חשבתי שאני מבין לאן הוא
חותר. "איזי, לא נראה לי שיהיה לו זמן לשבת איתי וללמדני, וגם
אם היה לו זמן, זה לא משהו שאפשר ללמד".
"ברור שאי אפשר ללמד דבר כזה, אתה צריך ללכת ולגנוב את זה
ממנו, אדיוט. אתגר מתפרנס מהכישרון שלו, לכן הוא בטח יהיה שמור
ומאובטח יחסית, אבל אם כישרון זה מה שחסר לך, תפרוץ אליו הביתה
ותגנוב את הכישרון כשהוא ישן."

הבירות עשו את שלהן, הן לקחו ממני את היכולת להטיל וטו. כל
התאוריה של איזי נראתה לי הגיונית וחצי שעה אחר כך היינו מול
הבית של אתגר. קיבלנו את הכתובת מ-144.
כל מה שקרה אחר כך לא היה יכול להיות פשוט יותר. נכנסתי דרך
חלון גדול שלא היה נעול והתחלתי להסתובב בבית. משום מה קיבלתי
את ההרגשה שאין איש בבית ומהר מאוד הגעתי לחדר העבודה של אתגר.
היה טבעי לחשוב שאדם עם כישרון כמו אתגר ידע לשמור עליו כמו
שצריך. ציפיתי לאבטחת
היי-טק, לייזרים, צופרים ומצלמות. כלום. כמעט.
שלושה חבר'ה שמרו על הכישרון בשעה שאתגר היה מחוץ לבית :
פסחזון ושני הגמדים מהאקונומיקה
(העיקר הוא כתב שהוא שיחרר את פסחזון, שיחק אותה יפה נפש).
השלב הבא היה ממש פשוט, כי פסחזון הוא חזרזיר קטן עשוי מחרס
ושני הגמדים מהאקונומיקה, הם סתם שני גמדים. אז בזמן שהם צעקו
לי כל מיני שטויות, תקעתי לשניהם את הרגליים בתוך החריצים של
פסחזון ולקחתי את הכישרון ושמתי בכיס, לא היה אתגר של ממש.
מצטער על משחק המילים - אבל זה מתבקש.
תוך שניה הרגשתי יצירתי ביותר, וגם רעב, אז בדרך למקרר חרזתי
לי שירים והרצתי פואנטות בראש, סתם בשביל הכיף. בדרך למטבח
עברתי ליד דלת חצי פתוחה וראיתי רגליים של בחורה שוכבות על
המיטה.
עם כל צעד שעשיתי למרכז החדר, הרגליים הפכו ונהיו לבחורה ולא
סתם בחורה - שירה גפן.
אני לא אלאה אתכם במה שהיה שם אבל בסוף החלטתי לקחת את שירה
ולא את הכישרון, כי פתאום היה לי ברור ששירה, אחות של אביב
והבת של יונתן, היא הדבר שהכי קרוב ליצירתיות שאני יכול לקחת,
יותר מסתם סיפורים, מעניינים ככל שיהיו, מדובר פה באחותו של
הפוסק הגדול של שנות התשעים, "אנחנו דור מזוין" גפן.

אז שמתי את שירה על הגב, חזרתי לחדר העבודה, החזרתי את הכישרון
של אתגר למקומו, שיחררתי את הרגליים של הגמדים מהאקונומיקה אשר
לא הפסיקו לקלל אותי לרגע, ליטפתי את פסחזון ואז הכנסתי אותו
לכיס כדי לשחרר אותו סוף סוף.