התיישבתי על החומה לידה - היא נראית כמו דמות מסרט מצוייר
שהוציאו ממנה את כל האוויר, דיכאון מתמשך משתלב נהדר בנטייה
להתעללות עצמית - אני לא חושב שהיא הייתה נותנת לאף גבר להתעלל
בה כמו שהיא נתנה לעצמה... הרעבות עצמיות, חתכים בידיים, המון
אלכוהול, ומעט מאוד שעות של מנוחה.
ככה נראה אדם שעולמו חרב עליו.
אני מסתכל על הילדה הזו ורוצה להגיד לה משהו.
שקט, נשיפות ארוכות של עשן - אחת שלי, אחת שלה.
אני מרים את מבטי ומסתכל בחלון הקומה הראשונה שבבניין מולנו -
יש שם צללית מטושטשת על ארון מטבח מספיק ברורה כדי לקבוע
שמדובר באדם - מספיק מטושטשת בכדי לא לזהות אם מדובר בגבר או
אישה, צעיר או זקן. אני בוהה בה כמה שניות ואז מבחין שגם טל
עושה את אותו הדבר, אני מחליט לפתוח את הדלת הזו ולראות לאן זה
יוביל אותנו .
"טל נעים מאוד אני אלוהים," אמתי לה בקול הכי נמוך שלי "שמעתי
שאת לא מרוצה מהחיים האלו שנתתי לך, שלדעתך הטוב לא מאוזן בהם
מול הרע, ולכן החלטתי לבוא לקראתך - אני נותן לך הזדמנות
להחליף את החיים האלו שלך באחרים - באלו של בעל או בעלת הצללית
על ארון המטבח בחלון הזה, אני לא מתכוון לספר לך על בעלי
הצללית הזו כלום ואת יכולה עכשיו לבחור - אני רק מבטיח לך שאלו
חיים שונים לגמרי ושלא תדעי בהם את סוג הכאב שחופר בך כל כך
עמוק"

שקט.

שנינו מביטים בחלון ושואפים ממקלות העשן האישיים שלנו.

שואפים ונושפים.
נושפים ושואפים.

אני מחליט לקחת סיכון ומסובב לאט את הראש כדי להביט בפנים
הלבנות תמיד שלה, מחליט להישיר מבט אל מול העיניים העצובות כל
כך שלה - אף פעם היא לא גילתה לי למה - תמיד העדיפה לזרוק
רמזים על בור ללא תחתית מלא בכאב.
אני מביט בה והיא בוכה הדמעות פשוט זורמות על לחייה בדממה,
הסיגריה שלה כבר כבתה אבל עדיין בין שתי אצבעותיה - "לא" היא
ממלמלת "לא הייתי מחליפה את החיים שלי עם דמות של צללית
בחלון."  
אחרי נצח של שתיקה היא קמה, מושיטה לי יד, מושכת אותי אליה
ומחבקת, חזק חזק, "תודה" היא לוחשת אל תוך אוזני
- "תודה"

אנחנו הולכים יד ביד אל קצה הרחוב שם אני נפרד ממנה והולך
להכין קפה להמון אנשים בודדים.