במשך כל ימי חיי עד כה, עוד עד לפני חודש בערך, הבתי שיש אותי
ויש את העולם. עד לפני חודש לא הצלחתי לעשות את הקורלציה
המושלמת בין שני הצדדים. יכולתי לעשות חושבים עם עצמי ולהבין
שההתנהגות שלי לא הייתה בסדר כלפי אחרים או כלפי עצמי. יכולתי
להבין במצבים אחרים שהעולם שבחוץ דורש התייחסות עדינה או
התייחסות חריפה יותר. עד כה היו שני העולמות - העולם של האני
הפנימי שלי והעולם החיצוני. שניהם היו נפרדים כמו מים ושמן.
כמובן שהייתה השפעה זה על זה, אך הייתה זו רק השפעה ולא התאמה.
נהפוך הוא - שני העולמות האילו, בגלל שהם לא היו מתואמים, אבל
עבדו ביחד, יצרו טעויות נוראיות. אי אפשר להגיד שלחיות באופן
כזה, כמו שרוב האנשים חיים, קשה. החיים האילו הם מאוד נוחים
מפני שהמצאנו מנגנון חופף לטעויות שנוצרות ושמו - תרוצים.
התרוצים מותאמים לכל פאשלה שהמערכת עושה ומספקים לו גיבוי.
גיבוי כשמו כן הוא, מעניק כוח. כך, שכאשר אדם מסויים מנסה
להשיג את הקורלציה הזו בין שני העולמות, ברגעים מסויימים
הגיבוי יוצר מן מסך הגנה והתרוצים שבים ועולים מעל פני השטח.
בתקופה האחרונה גיליתי מן תכנות אלוהי פנימי שקיים בי שיש לו
את היכולת הבלתי רגילה להתגבר על כל הגיבויים האילו שיש.
מנגנון שמכונה - האמת הסובייקטיבית. המנגנון הזה נמצא בכל אחד
מאיתנו אבל כל כך קשה למצוא אותו כי הוא חבוי מתחת לאמת הנעימה
והנוחה והיא האמת האובייקטיבית. הניתוק שיש בים שני העולמות
האילו הוא כל כך בנאלי. זה חלק מעצמותינו כאנושיים. אנחנו
חייבים להיות בעלי אמת אובייקטיבית מסויימת מפני שאנחנו
משתייכים לסוג מסויים של חברה אנושית שיוצרת לה כל הזמן אמיתות
חדשות שחלקן יכולות אפילו להועיל לנו בחיפוש אחר האמת
הסובייקטיבית. הבעיה היא שזה כל כך נדיר למצוא אמיתות מועילות
שכאילו. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו מוצאים איזה הסכמה
קולקטיבית ומקבלים אותה כאמת בלתי מעורערת. כשאנחנו מגלים שהיא
טעות אנחנו שולפים את אותו כרטיס גיבוי של התרוצים ומאשימים זה
את זה בדברים שהיו. אם לא אנחנו אז את האל שלנו או שלהם, את
מזג האויר או את החזאי והכי גרוע - את ההורים שלנו.
חיפשתי כל כך הרבה זמן את  האמת הזאת  והאמת - כבר  נואשתי.
אמרתי שלמצוא אותה מאחורי כל המחסומים האילו שבניתי פשוט בלתי
אפשרי. ואז החלטתי לעשות מעשה. החלתי ללחוץ על כפתור האיתחול
מחדש. רוב האנשים מפחדים ללחוץ על הכפתור הזה מפני שהוא יכול
למחוק להם מידע חיוני מאוד: זכרונות נעימים, רצונות חבויים,
דברים שהם אוהבים בעצמם. אבל האמת, שהכפתור הזה מאפשר לבנות את
כל הדברים האילו מחדש מבלי להסתמך על העבר. אם האדם מגיע לאותם
הדברים שהוא אהב או לא אהב לאחר הלחיצה על הכפתור, הדברים
האילו הם הנכונים באמת עבורו. הדבר הכי טוב בכפתור שאיתו נופלת
כל מערכת הגיבוי.
לחצתי על הכפתור לפני שנה. אמרתי שאני לא יכולה יותר לחיות
במצב שאני לא מבינה את עצמי. עצמי לא מבינה את העולם והעולם לא
מבין אותי. מאז התחלתי לחפש. הגעתי למסכנה שכל הדברים שקיימים
בעולם נועדו על מנת שאנחנו נקבל אותם כפי שהם. אם ננסה ללמד
צרצר לנבוח והוא יצליח בכך עדיין נקרא לו צרצר ולא כלב. אם
נלמד בני אדם לעוף, הם עדיין יהיו יונקים. אי אפשר לשנות את מי
שאת ה באמת- אפשר רק ללמוד או להוסיף צבע שונה. ההשלמה הטובה
ביותר של אדם עם עצמו היא היכולת שלו לא לנסות לשנות אנשים
אחרים. אם הם לא מתאימים זה לזה, זה לא הבעיה שלהם או שלך אם
אתה מתאים לזה ולזה. ההתאמה היא שלך בלבד לא של האנשים או
המקרים שקורים לך בחיים.
אם אדם בונה את פאזל החיים שלו כל ימי חייו, הוא מגיע לנקודה
בה הוא מחפש בדיוק את החתיכה האחרונה שתשלים לו את התמונה
הגדולה. רק בעזרתה הוא יוכל לראות את הציור שבנה במשך שנים על
גבי שנים. כל חתיכה בפאזל היא עוד התקדמות ועוד אפשרות.
אני מאמינה שצריך להאמין. קודם כל בעצמך. ביכולת שלך לעשות את
הפעולות הנועזות ביותר. כמו ללחוץ אתחול. אני מאמינה שאדם השלם
אם הבחירות שלו ויודע שהוא שמח בחלקו ומסוגל באותה המידה להבין
את בחירותיהם של אחרים ולחיות איתן בשלווה ובשלום, הוא אדם
מאושר.
היכן האמונה בעצמך מתחילה? אי שם בפרימה הראשונה של התחפושת
הראשונה, אל התפירה מחדש של העור האמיתי.