חוף ים. שעת ערביים. השמש מביטה אלי מבין עצי התמר הנטועים עוד
משחר ילדותי אל חולות הזהב הפזורים לאופק אין סוף. יושבת אני
לבדי אך אינני בודדה כלל וכלל. עשן הסגרייה הופך לאבק קליל
הנישא עם רוח הסתיו למרחקים. אני זוכרת איך רציתי לחוש את
המרחבים הבלתי נלאים של העולם הזה. איך רציתי לטעום מהכל וליבי
לא נתן לי. הייתי עומדת אז שעות מול בבואתי ושותקת. היו אלו
אותם פעמים בודדות שידעתי לשתוק כהלכה. נתתי לקצב החיים
האורבני לפסוח עלי. נתתי להנאות החיים הקטנות להפוך לנדירות
כל-כך עד שלא חשתי בהן עוד. פחדתי מאיוולת פיהם של דרי העולם
הזה. חששתי להידבק במחלות העיר הזאת ולהפוך לעוף מוזר שמנסה
להיות משהו שאז חשתי שלעולם לא אהיה  בכל לילה לא היה לי מנוח.
רציתי לרקוד מסביב למדורה עם בני שיבטי שלא מצאתי, רציתי
להבעיר את אותה האש החמה בתוכי ולתת לה לבעור לעולמי עד.
אני אוהבת את ענני הלילות המרים. את חשכת מעמקי הרקיע השחור
הזה.
כאשר האנשים עולים על יצואם לקראת הלילה אנרגיות המרמור
האין-סופיות האוחזות ללא הרף בכל אור יום אפשרי נעלמות
ונמוגות, אויר החושך מלטף את פני במשב טהור הסומא בחובו סודות
ומאפשר לי רק אז להבין אמת מהיא.
הם אינן רואים את הציפורים עפות בלילה מתוך הנחה שם הן ישנות
כמוהם. אך אני רואה את עיני הענבר האילו מביטות בי במעופן
לארצות שמעבר לימים רחוקים. לעיתים אני שומעת את ליבותיהם
פועמים בהתרגשות יתרה כמודות הן לשקט הלילה המוזר הזה.
רק בשקט הלילה הזה כשכל הפרצופים מקבלים את זיות הצל המשווה
להם מראה מעורפל וסמוי- בו כולנו נראים כחובשי מסכות זוהי שעתי
הטובה ביותר. אילו היו לילותי.
בכל בוקר הייתי עוטה את תחפושת הזאב שלי ויוצאת ליער החיים.
לימדתי אנשים לאהוב את הזאב הזה כל כך, עד אשר אפילו בלילות
הוא היה הולך לישון איתי. בבואתי נעלמה לה כלא הייתה.
ערב אחד שכבתי לישון במיטתי ושמתי לב שמשהו במעטפת הזאב נקרע.
היה אז חור גדול מאוד באזור הלב. וגופי הלבן והחיוור ביצבץ
מלמטה זוהר באור הירח כאומר - רוצה אני החוצה.  מעטפת הזאב
נמוגה.
נרדמתי. בחלומי הופיע שער ברזל  גדול וקר. מאחוריו עמד איש
מחייך ואמר לי- יש לך זמן, את תביני, עופי לך ציפור קטנה,
מיצאי את האושר הגנוז בכל דקה ואז חיזרי אלי.
כשהתעוררתי בבוקר קיוותי שהעלמות מעטפת הזאב הייתה גם חלק
מאותו חלום הזוי. אך לא כך היה. אותה מעטפת באמת נעלמה. במקומה
העור הצחור התחוור לי כמעטפת ברבור יפיפה. לא האמנתי. אני
ברבור? לו ידעתי שכך יהיה אולי מעולם לא הייתי בוחרת בתחפושת
הזאב.
כשיצאתי באותו בוקר בפעם הראשונה כברבור הרגשתי שונה. לא ידעתי
שאני מסוגלת להרגיש ככה. כבר לא פחדתי מאותם יצורים אורבניים,
רציתי להיות חלק מהם, כבר לא חיפשתי את בני שיבטי הרוקדים
מסביב למדורה- הם היו עתה בכל מקום שהבטתי אליו בני שיבטי
האבודים! היו שם כל הזמן ולא שמתי לב בכלל.
עכשיו אני יוצאת כיצור לילה צחור כנפיים למרקחת החיים האורבנית
כחלק בלתי נפרד ממנה  ללא מעטפות מגוננות אלא פשוט בתור עצמי.
עננים אפורים מתקרבים מאופק הים הכחול. שוב חזרת אלי מרחוק
שלמה וחזקה מתמיד. יושבת אני לחוף נעורי לבדי ואינני בודדה כלל
וכלל.