יש דברים שקשה להבין כשאתה בן 17. הדברים הלא - ברורים האלה
מעוררים בך מחשבה מעמיקה באשר למהותם.
בתור תושבת הצפון שעדיין לא מלאו לי 18 שנים ויש שיאמרו כי
איני מבינה את ראשם של המבוגרים, הייתי רוצה בכל זאת לתת במה
למחשבות אלה.
הכל התחיל ביום רביעי שעבר,הייתי בבית הספר בחזרות למסיבת
הסיום  כאשר לפתע התחלתי לשמוע קולות נפץ, מטוסים, הליקופטרים
ועוד מיני משגרי הרס למיניהם.
החרדה, לא הגיעה . עדיין לא.
חשבתי לעצמי " נו באמת, שוב זה... עוד יומיים ככה " על מחשבה
זו הסתמכתי בשל  אחד מימות החורף האחרונים כאשר נפלו כמה
קטיושות בצפון וזה נרגע אחרי כמה ימים.
כאשר הבנתי שהמצב רציני, באה החרדה ועימה גם דפיקות הלב
המואצות ומחשבה אחת פמפמה במוחי - איפה אח של י- .
אצתי רצתי לביתי וידאתי שהוא בסדר נשארנו בבית, למחרת נודע לי
שהולכת להיות מלחמה / מיני מלחמה / כמה ימים חמים בצפון, האמת
שלא היה ברור אילו מן ההגדרות מתאמות את מה שהולך לקרות.
מסיבת הסיום התבטלה כמובן.
ואז התחילו ההרהורים.
נתקלת בתמונות הקשות של אינסוף הכאב שמובע בעיני ההורים של
החיילים שנחטפו ובו בזמן בעיני האמהות הלבנוניות שאבדו את
בתיהם וילדהם בלבנון ושואלת את עצמי - בשביל מה?
כל כך ברור לי שאף אחד מהצדדים לא מרוויח ובטח שלא "מאושר"
מהסיטואציה האיומה שנכפתה על האזרחים הקטנים וחסרי האונים שבשל
לאומם הם רודפים ונרדפים.
אז נכון, יש אלה שיאמרו שהם ערבים ובתור יהודיה אני חייבת, דבר
ראשון, לדאוג לבני עמי.
אבל חשוב לי להבהיר שזה יותר מכך, אני דואגת למין האנושי באשר
הוא.
לבני האדם יש תחושה מזוייפת שהם מתקדמים לאנשהו כשלמעשה הם
הולכים במעגלים חוזרים ונשנים וגם אם בארה"ב אנשים חיים כרגיל
והטכנולוגיה משוכללת זאת אינה התקדמות. משום שאף מדינה לא
יכולה להתקדם יותר ממדינה אחרת אם בחלק מהמדינות יש סבל
ומלחמות, בתור בני אדם יש לנו אחריות לכל בני המין האנושי בין
אם הם חיים באלסקה או בדרום אפריקה.
השלום והשקט לו כולנו מייחלים יגיעו ביום שבני האדם יתפכחו
ויבינו שיש דברים חשובים מלהיות מעל מישהו אחר או להאשים בני
אדם אחרים, גם אם זה בדברים קטנים במשפטים כמו "מישהו לקח
לי.." "למה אתה תמיד..." -  לצערנו, או שאולי לא כולנו בני אדם
ואם יגיע המפץ הגדול כולנו נכחד, ערבים ויהודים אין כאן אף
אחד ששווה יותר .
הלאומנות, הגזענות מושרשים עמוק בבני האדם, ומביאים להרס האדם
בידי עצמו כי לו יש את חופש הבחירה. (אולי זה חלק
מהאבולוציה?!)
, בבראשית פרק א' נאמר
יד ויאמר אלהים, יהי מארת ברקיע השמים, להבדיל, בין היום ובין
הלילה.
ומישהו פעם שמע על איזה יום שלא הגיע הלילה ? או שהשמש נעלמה ?
ברור שלא.בטבע אין טעויות כאלה בטבע יש הרמוניה תמידית.
ובפרק ו' נאמר
וירא יהוה, כי רבה רעת האדם בארץ, וכל-יצר מחשבת לבו, רק רע
כל- היום.
האדם אכן עושה טעויות ולמרות שניתנה לו זכות הבחירה לעשות
טוב,הנטייה הטבעית לבחור ברע תמיד נמצאת שם וצריך לעשות הכל על
מנת לדכאה.
אני אף מאמינה  כי כפי שחווה בחרה להקשיב לנחש ולא לה', כך
לכולנו יש נטייה ללכת בעיוורון אחרי הנחשים הגדולים שמשטים
בנו, אך יש לנו את הכח לשנות את אופן הבחירה .אם באמת נרצה.
אני לא דתייה וגם מעולם לא הייתי, אבל מהסתכלות בתנ"ך והצצה
למה שמתרחש היום בישראל ובכלל, בעולם אפשר למצוא מקבילות וזה
רק מצביע על החולשה הגדולה של המין האנושי - ללכת במעגלים.
כמו כן, הקו הדק והבלתי יציב הזה בין תקווה לייאוש, בין שגרת
החיים לחרדה וההסתגרות במקלטים נמצא שם וקשה להתעלם ממנו.
קשה לשמור על שגרת החיים, אבל זאת הדרך היחידה להתמודד עם
המצב?? קשה לקוות לטוב אבל להתייאש זה רע?.
מה אמורים לעשות כשאנשים נהרגים מסביב?איך אני אמורה להרגיש
כשחיילים פה בגילי פחות או יותר עומדים עם רובים ושומרים
עליי?

אז מה שמצאתי לנכון לעשות לפחות כרגע -זה לכתוב...