אני מרוקנת, עכשיו כשהלכת, ולא נשאר בי כלום.
רק דמעות, שלא מפסיקות לרדת.
מפחדת שהתחושה הזאת לא תלך ממני...
איך עוברים הלאה? איך ממשיכים?
ולמה אתה עושה לנו את זה?
אני יודעת שלא תמיד היה טוב ולפעמים היה ממש רע, אבל אני לא
רוצה לוותר עלינו. אתה אולי הדבר הכי טוב שקרה בחיי.
אני לא מסוגלת לשחרר את האחיזה הזאת.
להרפות ממך.
ואתה הרפת ממני בכזאת קלות.
האם אהבת אותי פעם באמת?
נכון, אף פעם לא אמרנו אחד לשני מה באמת הרגשנו. ואני מצטערת
על כך. כי אני אהבתי. אני אוהבת . עדיין.
וכשמישהו אוהב הוא לא מוותר כל כך מהר, לא?
אז מה זה אומר, שאתה לא?
אני שונאת אותך כל כך. שהחלטת לבד. שהחלטת בשביל שנינו.
ולי אין מה לומר על זה! וזה משגע אותי.
אני נזכרת באותו היום בו שכבת במיטה לידי והיינו כל כך
רחוקים.
הרגשתי שתהום עמוקה מפרידה בינינו. זה היה אבוד.
לא יכולתי להגיע אלייך. לגשר על הפער העצום שנוצר בינינו.
התפללתי שתושיט את היד ותיגע בי. רק תיגע בי לרגע.
תחבק אותי, ואל תרפה ממני.
אבל זה לא קרה.
אתה אפילו לא הסתכלת עליי. הפנית לי עורף.
הרגשתי את הסוף. ולא רציתי להרגיש. לדעת.
בבקשה תחזור אליי.