זה היה יום שני כשראינו את יואב בפעם הראשונה, מושא תשוקתה של
כל אישה, ומושא קנאתו של כל גבר. הוא נכנס לכיתה שלנו והציג את
עצמו, כולו מקסים, חתיך ושרמנטי.
כולנו מצאנו את העניין די מצחיק, שהריי הוא בא לנסות ולפתור את
בעיותינו ובכל זאת, מאז הגעתו לבי"ס הן רק הלכו והתרבו. בכל
יום עמד תור של לפחות שבע בנות בכניסה לחדרו [תלמידות בדר"כ,
ולפעמים גם מורות שנפלו בקסמיו], מוטרדות מהמתכונת הקרבה,
ממורמרות מריב עם ההורים או כל תירוץ אחר שהצליחו להמציא על
מנת לשבת במחיצתו כמה שיותר זמן, להקשיב לקול המרגיע שלו,
להביט בעיניים הנוצצות והשיער הבוהק. גמאני הייתי אחת מן הבנות
האלו, אבל זה לא שינה לאף אחת שהוא כמעט כפול מאיתנו בגיל,
שספק אם הוא זוכר את השם שלנו, שהוא בטח לא מייחד כל אחת
מאיתנו מהקבוצה הגדולה של המעורערות נפשית, כביכול, שנכנסות
אליו כל יום ושהוא..הוא היועץ השכבתי.
זאת הייתה הפגישה השלישית שלי אצל יואב. עמדתי בדלת והוא בדיוק
דיבר בטלפון, דפקתי ושאלתי מבולבלת "אתה נשוי? אהה..פנוי?"
והוא ענה מבעד לשפופרת "כן, בטח" ואז המשיך, אבל לא אליי "ביי
מתוקה, נדבר מאוחר יותר, מוואה" והורה לי עם היד לבוא להתיישב
מולו. זה לא רק שולחן מתכת קטן שהפריד ביני לבין יואב, אלו
הרים וגבעות; של מוסר, ביישנות, החוק..ואולי בעצם הכי חשוב-
רצון הדדי.
הייתי נוטשת הכל רק כדיי לבלות איתו את שארית חיי על אי בודד
הרחק מכאן, או אפילו לילה אחד של אהבה אסורה. אני חוששת שהרגש
הזה לא בדיוק נחלק בינינו באופן שווה, אם בכלל. ובזמן שאני
שקועה בפנטזיות,
הוא שאל לשלומי ובקושי רב הצלחתי להשחיל "בסדר, תודה" חנוק
ובלתי מרוכז. מה זה בו שגורם לי להישאר סמוקה במשך כל השהייה
המשותפת, לרצות לרוץ להקיא בשירותים פרפרים מרוב שאין לי יותר
מקום לכולם בבטן ולהיכשל בדיבור מרוב שהלב שלי פועם כלכך מהר
וחזק?
"את בטוחה שאת בסדר? את נראית לי קצת מעופפת" הוא שואל. נו,
בוודאי שאני מעופפת, הריי איך אני אמורה להסביר לו, שהבעיה הכי
עמוקה ורצינית שמובילה אותי לשוב לשולחנו בכל פעם מחדש היא
שאני פשוט מאוד- מאוהבת בו עד מעל לראש?
מאז שהוא חייך אליי לראשונה במסדרונות בי"ס, כל מה שאני עושה
בזמני הפנוי זה להקשיב לשירי אהבה ולגזור תמונות ממגזינים לתוך
מחברת שקראתי לה "יואב ומיקה - בית חלומותינו" (יואב כתוב
בעפרון כי אחריי הכל, שום דבר לא נצחי ומה אם אחרי 30 שנה ביחד
הוא כבר לא יספק את הצרכים שלי ונאלץ להתגרש?), שם נגור, ליד
הים וכל היום נאכיל אחד את השניה תותים בקצפת והוא יאמר לי
[אזהרה: קיטש לפניכם!]: "אני אוהב אותך מיקה" ואני אגיד "אני
אוהבת אותך יותר, יואבי" והוא יגיב "לא, אני יותר!" "לא, אני
יותר!" וכן הלאה והלאה עד אושר ועושר....
"הוא מוליך אותי שולל, אפי, אני אומרת לך! הוא מדבר אליי בגובה
העיניים, מחייך ומשוויץ בגומות החן המתוקות שלו, לא משתדל בכלל
להוכיח לי שיש בינינו דיסטאנס, שהוא איזו דמות סמכותית מעלי"
ייללתי לחברתי הנאמנה דרך הטלפון, ואם יש פרס לחברה הנאמנה
ביותר ביקום כולו- הוא בלי ספק מגיע לה, על שהיא נאלצת להקשיב
לבירבורי האינסופיים בנוגע לתווי הפנים של יואבי ומה לא ועל אף
הכל, נשארת לצידי בכל הזמנים. "את צריכה טיפול" היא מטיחה בי
את הערתה הצינית. "טיפול אצל היועץ?" שאלתי בהתלהבות, "טיפול
תרופתי!".
ניסיתי, באמת שניסיתי להפטר מהפנטזיה המגוחכת, אך ללא הצלחה.
יצאתי עם בנים אחרים, אבל אף אחד לא הצטייר כטוב ממנו...
צילמתי אותו בחשאי ועשיתי טקס הודי ביזארי שבסופו שרפתי את
התמונה [וגם קצת את הציפורן]... אפילו ניסיתי וודו על עצמי!
שום דבר לא עבד.

יום שישי. הלימודים הסתיימו וכולם התפזרו עליזים לבתיהם, אני
עמדתי עם קבוצת חברותי ליד החניה  ואז זה קרה. ראיתי אותו, את
יואבי.. הולך ומתקדם.. היישר אלי! הוא חייך חיוך נפלא מתמיד
ופסע לכיווני. "זהו זה, זה הרגע" חשבתי לעצמי.. הוא יודה שהוא
לא מסוגל לשמור יותר על הרגשות בסוד, שהוא כבר מתפוצץ מרוב
אהבה אלי, שהוא חייב להגיד לי כבר שזה כן הדדי ושלא פינטזתי,
הוא מאוהב בי ועכשיו, כשאני כמעט מסיימת בי"ס, אנחנו נשבור את
כל החוקים, נצפצף על החברה, נברח מפה לבית חלומותינו או לפחות
נצא לדייט!
הוא שני מטרים ממני, אני רועדת ומרוגשת, חם לי ואני נושכת את
השפה התחתונה מרוב לחץ. הוא רק צעד ממני, הוא... עוקף אותי,
אני מסתובבת אחריו ורואה אותו מחבק איזו בחורה בלונדינית זקנה,
בת 25 לפחות! "התגעגעתי אלייך, מאמי!" הוא אומר לה והיא מצחקקת
לה, ממלמלת משהו על כך שהם נפרדו רק לפני כמה שעות ושלא יהיה
טיפשון, אויש באמת... מעורר בחילה. הם נכנסים למכונית ונוסעים
אל האופק, לעבר השקיעה. הרגשתי פתאום איך הלב שלי נשבר
לאינספור חתיכות קטנות. תמיד ידעתי שהיא קיימת, אבל לראות אותה
כזו מוחשית ואמיתית מכלכך קרוב ניפץ לי את הבועה בבום.
יום למחרת החלטתי שאין ברירה אלא לשים קץ לאהבה האסורה שלנו
והתפרצתי בנחישות ותעוזה לחדרו של יואב. "אהלן מיקה, מה חדש?"
הוא שאל בנחמדות, "זה נגמר בינינו, יואב" הכרזתי.
הוא הגיב ב"מה?" מופתע ובעיקר תוהה ואז פתחתי בנאום חיי:  "כן,
אני יודעת, זה קשה..אבל אין ברירה. זה נכון שעברנו יחד הרבה,
יואבי, ונכון שקשה לפרום כזה קשר, באמת ובתמים האמנתי שאתה הוא
החצי השני שלי, אתה מה שחסר, אבל כנראה שטעיתי, ומישהו מבינינו
חייב לסיים את זה, אז זהו. להתראות, יואב... איזה מזל שכתבתי
את השם שלך בעיפרון, אה?" יצאתי מהחדר, משאירה אותו שבוז
ומבולבל, לקחתי שאיפה עמוקה והמשכתי בחיי.
מאז אותו יום לא יצא לי להיתקל רבות ביואב בין כותלי בי"ס,
וכשיצא הוא חמק, מבוהל קצת ואני התעלמתי באלגנטיות. אני כבר לא
חולמת עליו חלומות שווא וטוב לי ככה, עם מצב הדברים הקיים, אבל
עדיין משהו מרגיש חסר.
"שמעת?" שאלה אותי אפרת בנונשלנטיות כשלמדנו לבגרות האחרונה
בהחלט, "שמעתי מה?" שאלתי מסוקרנת. "טלי סיפרה לעידית שסיפרה
להדס שסיפרה לי בתור לקפיטריה לפניי יומיים שליואב היועץ יש אח
קטן, בגיל שלנו, איתמר. אומרים שהם שתיי טיפות מים"... "מה את
אומרת.."  זרקתי לאוויר, כבר שקועה עמוק-עמוק בפנטזיה חדשה.
"איתמר ומיקה - בית חלומותינו", בית כפר מרוחק בו נאכיל אחד את
השניה דובדבנים מסוכרים ו-...




מוקדש לך, יובלי. אתה אפעם לא תדע(: