אני רוצה להגיד לכם הרבה, אבל אני שותקת.
אני שותקת כי אני יודעת שאתם בפתח תקופה קשה מנשוא. תקופה שלא
ברור מתי תסתיים.
בהתחלה, החברים שלו יבואו הרבה, ישבו על המיטה שלו , ינגנו
בגיטרה שלו. תשמעו המון סיפורים עליו; איך היה השטותניק בתיכון
והפך להיות המנהיג של הפלוגה. תשמעו על כמה שאהבו אותו וכמה
שהוא היה בחור טוב, אבל בשלב כלשהו גם הסיפורים יגמרו.
הזכרונות יקוננו, התמונות יראו, אבל גם אלה ידהו עם הזמן.
הנרות יהפכו לנוף הקבוע, התמונה שלו שתלוייה בסלון תחסיר פעימה
מליבכם בכל פעם שתיצפו בתוכנית בידור בטלוויזיה. הוא יתבגר עם
השנים, אבל אתם לא תוכלו לראות זאת. הבן הצעיר שלכם יעקוף אותו
בגיל, והוא לא ידע זאת. הוא כבר לא יהיה עוד הבן הבכור.
הארוחה הראשונה בלעדיו תיהיה קשה, גם החג הראשון והטיול
המשפחתי. השכול והעצב יתפסו את מקומו, יעברו לגור איתכם בבית,
בלב. ישתכנו להם בחדר ויצבעו אותו בשחור.
אני שותקת, רוצה רק לחבק אתכם ולהגיד לכם ש"יהיה בסדר", אבל
אני יודעת שיקח לדברים זמן. במקרים כאלו, הזמן לא מרפא, הוא רק
עושה את הכאב פחות חד ושורט. הלב יתאחה לאט לאט, אבל החור
הגדול והשחור עדיין יהיה שם. ילווה אתכם בכל יום, בכל דקה
ושניה.
אני רוצה לספר לכם, אבל גם אני מניסיוני הרב לא יכולה לעזור.
ההתמודדות תיהיה קשה. הצטרפתם למשפחת השכול. אם שכולה ואב
שכול, תארים מחייבים קיבלתם על עצמכם. כל פעם כשידברו על
הפלוגה שלו בחדשות, גם אם זה יהיה פרט משני ולא חשוב, עיינכם
יפקחו מחדש, פעימות הלב יתגברו ואתם תגבירו את הווליום  כאילו
הוא חי מחדש.
ימי הזיכרון יהפכו לשיגרה; הלוויות, טקסים, אזכרות. לא תזדקקו
ליום הזיכרון כדי להיזכר בו, הוא יהיה שם תמיד - במבט הנוגה
בעיינים, בחיוך העצוב.
הוא ירצה שתשמחו, אבל לכם יהיה קשה.
אני רוצה להגיד לכם, אבל אני שותקת. אני מפחדת.
אני רוצה להגיד לכם, שעכשיו זה הזמן לבכות ולהישבר, זה הזמן
להתנחם ולהיות חלשים. עכשיו כשכל המשפחה, החברים שלו, החברים
שלכם - כולם מחבקים ומחזקים אתכם. אח"כ, כשכולם ילכו, אתם
תשארו לבד בבית עם העצב והשכול. תשארו לבד עם הזכרונות ותצטרכו
הרבה כוחות, תצטרכו להיות חזקים כדי להמשיך הלאה ולחיות, כדי
להמשיך ולהיות אמא ואבא לילדים שנותרו לכם.