שוב צוללת במסדרונות התהום העמוקה. בורחת מהקולות שעוד רודפים
אחריי. חוזרת בזמן שנים רבות אחורה, שלוש-עשרה, שתים-עשרה שנים
אחורה. אני ילדה בת שש-שבע, צייתנית וחביבה. היום הוא היום
הראשון שלי בקייטנה, אני מתרגשת: עוד מעט יבוא האוטובוס, אני
יודעת. אחי ואני עולים עליו ונוסעים למקום לא ידוע, אל
הקייטנה. בקייטנה מקבלות את פנינו מדריכות נחמדות. היום הראשון
התחיל ואיתו התחילה מסכת האומללות שלי. הסתבר שאם את ביישנית,
חביבה ומתוקה, את תסבלי מצרות.

כבר מהיום הראשון הן הציקו לי. "אנחנו נקשור אותך לעץ", זה מה
שהן אמרו לי יום אחד. ואני, פחדנית תמימה שכמותי, ברחתי מהן
והתחבאתי מאחורי עץ עד שהן הלכו. שלא יעשו לי כלום. בעצם, כל
הזמן התחבאתי מהן. לא הייתי עולה על האוטובוס כשהיו נוסעים עם
הקייטנה, הייתי מתחבאת ואז כשהאוטובוס רצה לנסוע התחרטתי
ועליתי עליו. עד שהזמינו אותי יום אחד אנשים שהיו אחראים על
הקייטנה ואמרו לי שאני בעייתית. אני??? הילדה הצייתנית??? הם
שאלו אותי מה קרה ואני אמרתי שהקבוצה שלי מציקה לי, אז הם
הציעו להחליף קבוצה.

הסיפור עצמו לא נגמר. כשחזרתי לבית-ספר, הבנות שהציקו לי
בקייטנה למדו איתי באותה השכבה. הן באו יום אחד לכיתה ואמרו
למקובלות הכיתה: "הנה סרינה, קשרנו אותה לעץ". מקובלות הכיתה
לגלגו עליי: "קשרו אותך לעץ, חה, חה, חה". אני הכחשתי, אך מה
זה עוזר אם את חננה? שתים-עשרה, שלוש-עשרה שנים קדימה - אותן
בנות הפכו להיות חברות טובות שלי, אבל הכאב חוזר ונשאר עמוק
בפנים ומידי פעם אני צוללת אליו.

זה ידוע שמי ששונה סובל אבל תמיד אפשר לשנות את המציאות. מה
שאני רוצה לומר זה שלא צריך לשנוא את מי ששונה ממך, כי הוא גם
אדם כמוך.