people always leave.

למה זה צריך להיות כך?
למה תמיד, אבל תמיד שיהיה דבר שיקשה עלייך, תמיד תבוא עוד
בעיה, איזה קש שישבור את גב הגמל.
למה זה לא יכול להתפרש, פעם פה, פעם שם, לא להעמיס, לא
להלחיץ.
כי אי אפשר לתפקד ככה, שהכל כל כך קיצוני. או שממש טוב, או
שממש רע.
למה אי אפשר באמצע?
ככה להישאר עם הבעיות הקטנות, שתמיד יטרידו אותך, אבל לא
יפריעו יותר מדי. שאתה תדע שהן שם, שצריך לטפל בהן, אבל לא
לדאוג לזה כל היום.
שאני אוכל באמת להעלות חיוך אמיתי על פניי. שאוכל להגיד שאני
שמחה, שכיף לי. שאני מרגישה הקלה, שנוח לי.
פשוט להרגיש שלווה.
כן, זאת המילה, שלווה.
להרגיש שלווה עם עצמי, עם החיים שלי, בלי יותר מדי עליות
ומורדות.
עזבו את הריגושים, עזבו את האדרנלין, אני לא רוצה עליות, כי
אחריהן תמיד תבואנה הירידות. ואין לי כוח אליהן, אין לי כוח
להתמודד.
אין לי כוח פיזי, או נפשי, לטפל בעצמי כרגע.
כל מה שאני רוצה, כל מה שאני מבקשת, זה טיפה עזרה. שיהיה את
הבנאדם שיהיה שם בשבילי. שלא יעזוב אותי אף פעם.
אבל כמו שכבר כתבתי, אנשים תמיד עוזבים.
תמיד.
אז יבוא בנאדם, בחור או בחורה, יעזרו לי לעבור את זה. אבל
באיזשהו שלב, לפני, אחרי, או במהלך, הם יעזבו. פשוט ככה.
ואז עוד בעיה? עוד משבר?
אז לא צריך בן אדם שיעזור.
אני כנראה צריכה ללמוד להתמודד בעצמי, להתחשל.
כי כמו שמוכיחים לי שוב ושוב מחדש, אנשים יודעים להפנות את
הגב, או את פרצופם האמיתי, כשאתה בשעת צרה.
ועכשיו, שקשה לי, שכואב לי, כולם בוחרים לעזוב. כי הרבה יותר
קל ללכת, מאשר להתמודד איתי, לעזור לי. אם טוב להם, למה להרוס
את זה עם הכבדות שלי?
אז לא צריך. יהיה קשה, עדיין קשה, אבל אני אצליח.
הרי אני חזקה, אני אצליח לעבור את זה.



אני אצליח?