לילה חורפי אחד כשיצאתי מהבית ראיתי מתחת לבניין קופסא קטנה
בצבע שחור ועליה מצויירות דמעות בצבע כחול כהה. הקופסא הייתה
כל כך יפה ומעניינת שלקחתי אותה איתי. התקשרתי לחברים שלי
ואמרתי להם שאני לא  אבוא לעיר בסופו של דבר כי אני לא מרגישה
טוב. עליתי לבית וניסיתי לפתוח את הקופסא, זה היה קצת קשה כי
היא לא נפתחה בשום דרך. הלכתי להתקלח, חשבתי שאחרי שאני אתקלח
יהיו לי יותר כוחות וגם רציתי לחשוב על דרך לפתיחת הקופסא.
יצאתי מן המקלחת ושמעתי מנגינות מאגיות מוזרות, הן היו חלשות
אך הן התחזקו לאט-לאט. בדקתי בחלון חדר העבודה אולי זה מבחוץ,
אבל בחוץ שררה דממה. בדקתי בסלון אולי הטלוויזיה דלוקה - חשבתי
שהדלקתי אותה כשאכלתי לפני שרציתי לצאת, אבל לא. גם הרדיו לא
פעל. נכנסתי לחדר השינה שלי וזה בא משם מכיוון הקופסא. הסתכלתי
על הקופסא ורק מנגיעה קלה שלי בה היא נפתחה. היה בה כדור בדולח
לא גדול ובו היתה עין. פתאום שמעתי רחשים, הפעם הם באו מבחוץ.
יצאתי.התחיל טפטוף קל, הטפטוף נהפך לגשם חזק. הסתכלתי לצדדים
לראות מי קורא לי. אף-אחד לא היה, הסתכלתי בשמיים וראיתי פנים
שרצו להגיד לי משהו, אך היא דיברה איתי בשפה עתיקה שלא הבנתי.
הסתכלתי לרגע על הכדור שהיה בידי והעין שבתוכו מצמצה והסתכלה
עליי כאילו שחשבה על משהו. ברגע זה הרגשתי שאני נבלעת לתוך
הכדור. התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בתוך ארמון.התהלכתי
בארמון כדי להבין איפה אני נמצאת בכלל. נכנסתי לחדר שבו היה נר
אחד דולק, לקחתי את הנר, הסתובבתי בחדר וראיתי שיש עוד נרות,
הדלקתי אותם. זה היה חדר הדומה לאולם נשפים כמו בימיי הביניים
- חדר ענק. נכנסו שלדים והם התחילו לנגן על נבל, כינור,
בללייקה ועל אורגן גדול וישן. המוזיקה הייתה יפה ומהפנטת,
הצטרפה אליהם זמרת ששרה בקול שיכול לגרום אפילו לבנאדם חסר
רגשות ואדיש, לחוש רגש עז הרוצה להתפרץ. ללא ששמתי לב נכנסו
לאולם עוד שלדים שרקדו סביבי, כשראיתי אותם נבהלתי. התחלתי
להזיע. אמרתי לעצמי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ושאני
צריכה ליהנות מכל רגע כי זה לא אמיתי. רקדתי עם השלדים. המקום
הוא כמו ארץ הפנטזיה.
נהייה שקט באולם. נכנסה המלכה. היא ניגשה אליי ולקחה אותי לחדר
שלה וסיפרה לי את הסיפור של הארמון, היא דיברה בשפה העתיקה
ששמעתי כשראיתי את הפנים בשמים אבל הפעם הבנתי את השפה הזאת.
זהו סיפור קצת מפחיד, ובגלל זה גם עצרתי אותה באמצע הסיפור,
פשוט היה לי גם ככה קצת קשה לעכל את מה שקורה לי. המלכה אמרה
שלא כל אחד מגיע לארמון ושאני נבחרתי לקבל את כוחה. לא חשבתי
שזה הגיוני כי אין בי שום דבר מיוחד וגם לא ניראה לי שאני כל
כך אמינה.
היא הסבירה לי שזה מגיע לי כי אני בנאדם טוב ושאני מספיק חזקה
בשביל לקבל אחריות בגודל כזה וגם שאני מאמינה במקומות כאלה כמו
הארמון.
היא אמרה לי שאני צריכה להציל את המקום הזה בכך שאני אסכים
לקבל את כוחותיה ואם לא, המקום יתחיל להיעלם.
היה לה מבט עצוב שגרם לי לרצות להישאר במקום הזה.
הנרות כבו ואני יכולתי לראות בחושך, להפתעתי, ראיתי בהתחלה קצת
במעורפל, אך כשהסתכלתי על המלכה, ראיתי את פניה, כאילו שהיא
התעוררה לחיים. זאת היתה מן אשליה, כמו באגדות, כי כל השלדים
שהיו בארמון כאילו התעוררו לחיים. לאחר שראיתי את פניה של
המלכה, הבנתי שהיו אלה פניה שראיתי בשמיים באותו ערב מוזר,
כשראיתי דמות כל שהיא ושמעתי את השפה העתיקה, שעכשיו אני מבינה
אותה.
נשארתי בארמון כי רציתי לעזור וגם הייתה לי משיכה למקום הזה.
למדתי כל כך הרבה דברים שלא נראה לי שאפשר ללמוד אותם בחיים
האמיתיים. למדתי על דקויות החיים ועל היופי שבהם, על איך העולם
התפתח מבחינה נפשית ומוסרית. הרי יש הרבה ויכוחים על החיים,
וניראה לי שכאן התחלתי את חיי מחדש. פתחתי דף חדש והתחלתי
ללמוד הכל, כל דבר קטן שקיים עניין אותי, הייתי מעוניינת באיך
שהעולם חי.
גיליתי דברים שבהתחלה לא האמנתי בהם, יהיה לי קשה לקבל אותם
ולהאמין בהם, הייתי גם מאוכזבת מדברים. הייתי מאוכזבת ואני
עדיין מאוכזבת מהאמת.
לפעמים האמת כל-כך מאכזבת אבל לפעמים גם מאוד משמחת.
היה לי חסר רק דבר אחד- אהבה. לא חוויתי אהבה אמיתית, וכל כך
רציתי בזאת. הארמון היה מלא בשמחה שאי אפשר להסביר אותה, צריך
להרגיש אותה.
הגיע הערב, ירדתי לארוחת הערב, אף אחד לא היה שם. אחד המשרתים
ניגש אליי ואמר לי שאני אלך אחריו. נכנסנו לאולם נשפים וכולם
צעקו לפתע משמחה, הם עשו לי הפתעה.
לא הבנתי מה חוגגים, אבל לא היה לי איכפת בהתחלה כי אהבתי את
הנשפים בארמון.
המלכה יצאה לרגע מן האולם. אחרי זמן מה היא חזרה עם משהו
בידיים. היא עצרה את החגיגה. פתאום הבנתי שאני עוזבת היום.
המלכה ניגשה אליי ואמרה לי שיש לה מתנה בשבילי. לקחתי את המתנה
והוצאתי אותה מן העטיפה, זאת הייתה קופסא שחורה. פתחתי את
הקופסא בנגיעה קלה ובתוכה היו שתי עיניים וצבען כחול כהה, דומה
לצבע הים. היה בהן משהו סוער כמו סערה בים. העיניים החלו
לבכות. זה ניראה כאילו שהן ניסו להעביר לי מסר כלשהו. הבטתי
במלכה והיא התחילה לשיר שיר שהדהד בכל האולם, נפלו מן התקרה
פרחים מכל מיני סוגים המסמלים גם אהבה, כניעה, שלום, אכזבה,
מלחמה ועוד. עיניי דמעו אך החזקתי את עצמי שלא לבכות. נשאבתי
לתוך הכדור.
התעוררתי בחדר בבית-חולים כנראה, ראיתי את אימא שלי בוכה בצד.
היו הרבה מתנות, פרחים וברכות שקיבלתי מחברים ומקרובי משפחה.
שאלתי את אימא שלי איפה אני ולמה היא בוכה. היא ענתה לי שאני
בבית-חולים בישראל ושהייתי חסרת הכרה כ-4 חודשים.
הרופאים לא יודעים מה בדיוק קרה לי, אבל דיברתי כל הזמן מתוך
שינה על ארמון כלשהו.
חזרתי לבית ופגשתי את כל חבריי וקרובי המשפחה שלי.
יום אחד ישבתי עם חברים שלי והם סיפרו לי מה שקרה בכל ארבעת
החודשים שאני נעדרתי. יותר מאוחר דיברתי עם ידיד שלי ולרגע
הרגשתי שנכנסתי לתוכו, למחשבות שלו וראיתי את עתידו. רציתי
לבכות כי זה היה מפחיד ומפתיע, הרגשתי מסוחררת.
לא סיפרתי לו כלום על כך, לא סיפרתי לאף אחד מה שקרה לי
כשהייתי בארמון - אף אחד לא יודע איפה בכלל הייתי, הרי הייתי
בסוג של תרדמת. להגיד את האמת, כמה פרטים נמחקו לי מהתקופה
שהייתי בארמון, כאילו שלא קרו לי - אני זוכרת שמשהו קרה אבל לא
יודעת מה.
פגשתי מישהו שהתאהבתי בו, קוראים לו סאני. יצאנו הרבה זמן. יום
אחד הוא החליט לספר לי סוד שהוא לא סיפר לאף אחד. הסוד שלו הוא
שהוא שקיים בו כוח להעניק לאנשים אמונה עצמית, הוא מלמד אנשים
על חייהם דרך המחשבה שלו, הוא כאילו מהפנט אותם דרך התת-מודע.
מתברר שהוא היה באותו ארמון שאני הייתי בו, רק שהוא היה בחלק
אחר של הארמון. סיפרתי לו על הסוד שלי ועל מה שאני חוויתי,
סיפרתי לו כל מה שזכרתי ועל הארמון שהיה בשבילי כמו ארץ
החלומות שאי-אפשר להגיע אליה סתם כך. וכך, נשארנו יחד מאוהבים
עם סוד שמור בליבנו, כיום יש לנו שני ילדים מקסימים שאותם
אנחנו מאוד אוהבים.

(בצחקוק קל) - מכירים את ההרגשה שאתם מאושרים, אבל עדיין בא
לכם לבכות, שעדיין חסר לכם משהו?
תחשבו על זה, אולי תגיעו למשהו רק אל תתעמקו בזה יותר מדי.