יש לנו את האוהל שלנו, כל החבר'ה ככה מכונסים, בנים ובנות - מה
זה משנה?
אנחנו נמצאים שם, וכולם יודעים שתמיד יש הוראות מלמעלה שצריך
לבצע, אבל אף-אחד לא יודע מה הן ההוראות האלה והכל בסדר.
כולם גם יודעים שאסור להחזיק מכוניות - למרות שכשחושבים על זה,
גם אילו רצינו לא היה לנו לאן לנסוע או בכלל - איפה לתקוע
אותן.

מול האוהל הגדול והצבעוני שלנו היו ממוקמים כלובי האריות,
מוחזקים כמו תרנגולות, במין טורים עורפיים כך שכשירצו יוכלו
העוברים ושבים, אורחי הכבוד של נותני ההוראות מלמעלה, לשלוח יד
מלטפת אל ראש האריה שבראש הטור. האריות שמאחוריו מעולם לא זכו
לתשומת לב.

היו לנו רק האוהל שלנו, השביל שחצה בינינו לבין האריות
הזהובים, האריות עצמם וכמובן - אחד את השני.
העוברים והשבים מעולם לא לקחו חלק בחיינו השגרתיים והיו רק
כתפאורת רקע לאותה הוויה שהיתה אנחנו.

ובעודי נזכרת בכל זה, אני חיה את אותו הבוקר,את אותו הרגע, בו
שניים מהבנים הראו לי את סודם הגדול, את אותה הפרה בוטה של
החוק היחיד אותו הכרתי.

אני עודי זוכרת את ההשתוממות שעלתה בי כשאחד מהם רכן והרים
קלות את כיסוי המיטה - רק קוביה קטנה - וחשף בפני שתי מכוניות,
מאובקות כבר, כנראה עדות לזמן הרב שחנו שם.
המקום הבלתי הגיוני לסוד הנורא לא תפס מקום בראשי, וזיכרוני
הבא שולח אותי אל כלוב האריות, אותן חיות אדירות שמשום מה
הוכנסו מאחורי סורג ובריח, כשחלקם מוסתרים לעיני כל.

אני מנסה לשוב ולהיזכר באותה הרגשה שודאי מילאה את גופי
כששלחתי את ידי וליטפתי ברכות ועדנה את ראשה של החיה הגדולה,
ראשן של כל החתולים המגודלים האלה שהביטו בי כמעט בגובה
העיניים.
מנסה לחיות את אותה תחושה כשליטפתי בתשומת לב כל אריה ואריה,
שמה לב גם לאריות שעומדים מאחורה, חשה בפרוותם הנעימה ובעיניהם
הבוחנות אותי ועוטפות אותי בחמימות משמימה.
שוב מנסה לחזור לאותו הרגע שאחד האריות השוליים יותר הודה לי
בקול עמוק, כי אותם בד"כ שוכחים.

התעוררתי, כשידי מורמת אל-על, מגששת אחר ראשו של אריה נעלם.