צירוף של שלוש אותיות וסימן שאלה. רק זה, על מנת שהאדם שאינו
יכול להרשות לעצמו לשתות שיכחה על בסיס קבוע מהולה עם התעלמות
מוחלטת, יוכל להתחיל להתקיים. אחדות עולמית של מוסכמות אנושיות
שאינן הגיעו מהטבע האנושי הפראי והנכון אלא מן המחשבה
המוטעית.
ראשית הטעות נעוצה במילה הראשונה. השפה כולה מלאה בקיבעונות
שאינן נותנות מנוח למוחו של הרך הנולד. החינוך, השאיפה
להצליח,להתקדם על מנת להרוויח כסף ואז מגיעה יום אחד השאלה
לפני המות- למה?

כך נוצרנו מאותה שאלה אלוהית שאנחנו ממשיכים לשאול בתוך שעון
ליבנו אך רובנו בוחרים להדחיק אותה כל יום שעובר מפני שבין
צלמו של האל קיבלנו את היכולת להתמודד עם ידיעת מותינו בשלוות
נפש על ידי התכונה האנושית גרידא של ההדחקה.

אנחנו לא קיימים באמת. המחשבות שלנו קיימות ואילו הגוף שלנו
הוא קלי קיבול שלהן ותו לו. לכן, כאשר אנחנו חושבים באופן
שלילי אנחנו מרגישים רע. כאשר אנחנו עצובים אנחנו בוכים. רק
דבר אחד נשכח. מה שמפעיל את המחשבות שלנו הוא לא כלי הקיבול.
אותו צלם אלוהים בירך אותנו גם בנשמה.

אבל איפה נשמתי הטהורה, התמימה, הקושבת? מתחת לערמה של מחשבות
היכן היא. היכן התשובות לשאלות למה? מדוע? איך? מתחת לערמה של
המחשבות היכן כל זה.

אז ניסיתי לחשוב... שוב פעם איך אפסיק לחשוב. כמו שאיש
"מודרני" אמר פעם- "אני חושב, אני קיים" אלא שקיום זה איננו
קיום של הנפש אלא קיום של החשיבה ותו לא.

לכולם יש הזדמנות שווה לגעת באור. לכולם יש הזדמנות שוות להבין
היכן נמצא בנו צלם אלוהים. אך מגבלותינו היומיומיות טורפות את
מוחינו העצל במיני מחשבות שמחשיכות את האור הזה.

כמו שאנשים הולכים לבית שימוש לעשות את צרכיהם וזוהי הפסולת
הגופנית שלנו, כך המחשבות הן הפסולת של הנשמה. לכן, יש להתייחס
אליהן בצורה כזו. בפסולת אנחנו יכולים לדעת מה מצבו של הגוף,
האם הוא חולה, האם הוא בריא, האם "אכל" משהו לא בסדר. במחשבות
אנחנו צריכים להתבונן בתור הצופה האולטימטיבי.

הזכות שלנו בתור בני אדם, בתור אור קלוש של אלוהים, היא להביט
על עצמינו כאור קלוש של אלוהים. לאהוב אותו, אשר יהיה. למה? לא
יודעת. הדבר היחיד שאני יודעת מעל לכל ספק הוא שלחיות בלי
לעשות משהו עבור הנשמה שלי, עבור הידיעה שהאור עומד לצידי ואני
בוחרת להתעלם ממנו כמו רוב בני האדם, זה לא לחיות. זה לא להיות
אנושית, זה לא להיות בת אדם.