"שלום ובוקר טוב השעה אחת עשרה בבוקר והינה החדשות....."

זה היה המישפט שפתח לי את הבוקר, כמו כל בוקר, לקום שוב מאוחר,
אחרי לילה שלם של שתיה ומי יודע מה, מוזיקה ברקע, שטפתי את
הפנים, התלבשתי, התיישבתי על החלון והידלקתי סיגריה.
"אני אוהב אותך....." נשימה עמוקה, "אני מצטער על הכול, הייתי
כל כך טיפש! אני לא יודע למה עשיתי את זה בכלל!" נשיפה...
צעקות לחשכה, אבל אף אחד לא שומע אותן, אף אחד, אף פעם לא
מקשיב, כאב ראש חד, בקבוק מוטל על הריצפה של החדר,
מוזיקה......
באתי בדיוק להכין לעצמי קפה, כשהפלאפון שלי צלצל, לרוב ההפתעה
שלי, זאת הייתה האקסית שלי: "תקשיב, אל תדבר, רק, אני רוצה
שתדע שגם אני הרגשתי ככה אתמול, ואני רוצה להיפגש איתך, אני
רוצה לראות אותך, בוא לגן ואני אפגוש אותך בספסל ליד
הקרוסלה".
היא ניתקה עוד לפני שהצלחתי להגיד מילה, בתוך חמש דקות כבר
מצאתי את עצמי לבוש והולך בדרך לגן, כשהגעתי היא עוד לא הייתה
שם, התיישבתי על הספסל, וחשבתי לעצמי מה קרה פתאום שהיא רוצה
לדבר איתי שוב, אחרי כל מה שקרה, אנשים חולפים על פני, פה ושם
פנים מוכרות, ואז ראיתי אותה, היא ניראתה שונה, לא בדרך הרעה,
פשוט, לא בדרך שהיא רגילה להראות, היא לבשה שימלה לבנה ורכה,
שקרני השמש ניראו כמשתקפות עליה, גורמות לה להיראות כמו קרן
שמש אחרונה של השקיעה, היא ניגשה אלי, שמה את אצבעה על פי, "רק
רציתי שתדע, שאני לא כועסת עליך, לפחות לא מהסיבות הידועות,
אני רק כועסת עליך כי אתה לא התקשרת אלי ראשון, אני גם כועסת
על עצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להיתקשר, אני כל כך מצטערת על
מה שקרה, ורציתי שתידע, שהשתניתי, עברתי הרבה בזמן האחרון, ורק
רציתי לבוא ולחבר איתך את הרסיסים שהתנפצו".
תוך כדי השיחה, שהיא לרוב דיברה, התחלנו ללכת, לא יודע לאן, גם
לא היה ממש איכפת לי. לבסוף היא נעצרה והתישבה על ספסל שהיה על
הגבעה ליד הבית שלה, היא רמזה לי לשבת לידה, היא לקחה נשימה
עמוקה, תוך כדי שהיא מרכינה את ראשה, היא הרימה את הראש,
הסתכלה לי ישר בעיניים, " אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי, ושום
ריב מטומטם לא שינה לי את ההרגשה הזאת, לא משנה כמה רחוקים
נהינו", היא לקחה לי את היד, והניחה דבר מה בפנים, פתחתי את כף
ידי וראיתי שם את השרשרת שלה, שהייתה מאין מבחנה קטנה, ובתוכה
ורד מניאטורי, " זה הסמל לאהבה שלי, אני רוצה שתיקח את זה".
לא היה לי מה להגיד, בלי ששמתי לב, דמעות בודדות יצאו לי
מהעינים, גולשות על הלחי שלי, נכנסות לי לפה ומשאירות טעם
מלוח, לא יכלתי להוציא מילה, היא חיבקה אותי, חיבוק חזק, מהאלה
שאתה לא רוצה לצאת מהם, שכל מה שהייתה רוצה, זה שיעצר הזמן,
וככה תישארו לעולמי עולמים, לנצח, מחובקים, מקשיבים ללב אחד של
השניה.
"חכה פה כמה דקות, אני כבר יוצאת" היא אמרה לי, וניכנסה הביתה,
הייתי עדיין המום, לא הצלחתי לזוז, או לעשות כל דבר אחר, אנשים
חולפים על פני, שואלים אותי למה אני בוכה, ואני לא יודע מה
לענות להם, אחרי מספר דקות, שנראו לי כמו נצח, ראית כמה חברות
שלה יוצאות מהבית שלה, מרחוק לא הבנתי, אבל כשהם התקרבו הבנתי
שהם בוכות, נעמדתי והלכתי לעברן, אחת מהן חיבקה אותי חזק, "אני
מצטערת...." היא לחשה לי לאוזן, ופרצה בבכי.
בלי לחשוב פעמים רצתי לתוך הבית, רץ במעלה המדרגות וניכנס לחדר
שהיה שלה, שם, מונחת כמו מלאך לקישוט על מיטתה, כשאימא שלה
מחבקת אותה, בוכה בכי גדול,בלי להגיד מילה, פשוט נעמדתי שם,
המום, פשוט לא הבנתי, יותר מידי דברים חלפו לי בראש.
"אני פשוט לא מבינה, היא פשוט הלכה, סתם ככה, היא פשוט הלכה!
אני לא יודעת למה, בזמן האחרון היא פשוט הפסיקה לאכול, כמעט לא
יצאה מהבית, כל היום סגורה בתוך החדר שלה, אני פשוט לא מבינה,
למה הוא לקח אותה?! למה עכשיו?! למה???" חיבקתי אותה, כשהדמעות
של שנינו זולגות על הגופה, פתחתי את כף ידי, ושם הייתה השרשרת
שלה.
"אני אוהב אותך" לחשתי.....